למה להתנגד להרכבת מצלמות בגנים.

ד״ר מרדכי בן חמו       

      לאחרונה נחשפנו למיקרים נוראים של פגיעה בתינוקות בפעוטונים/מעונות/גנים (אקרא לכולם ״גנים״).

       הדבר הוביל, כרגיל, להיסטריה תקשורתית וחברתית. בעקבות כך, שמענו על כוונות כל הגורמים להרכיב מצלמות בגנים.

אני מתנגד בצורה נמרצת ואסביר למה באופן מנומק.

1- יכולת להעריך סיכון או סכנה.

      בהרצאות שלי על ״קבלת החלטות״ בעיקר, אני תמיד מבקש מהמשתתפים לסדר את הדברים הבאים לפי מסוכנות:

      • בריכה.
      • טיסה.
      • נסיעה בכביש.
      • רובה.
      • פגוע.
      • מלחמה.
      • סוכר.

          תמיד, הקהל טועה, וגם כולנו, בהערכת סיכון או סכנה. למשל, ברשימה, סוכר הוא הכי מסוכן בהתחשב ל- 0.016% סיכוי למות מסכרת (בישראל). יש ביננו כאלה שמאוד מפחדים לעלות על מטוס אך שמתרגשים הרבה פחות לעלות על האוטו למרות שיש לנו 0.0011% סיכוי למות בכביש נגד 0.000008% בתאונה אווירית (פי 137.5 יותר סיכוי למות בתאונת דרכים).

       הדבר הבא הכי מסוכן ברשימה שלי הוא בריכה עם 0.00017% סיכוי לטבוע. בריכות בישראל הן למעשה מסוכנות באותה מידה כמו פיגועים (%0.0002).

         אז למה התקשורת מדברת הרבה יותר על פיגועים (הסתברתית, ראינו, יש מעט סיכוי למות בפיגוע) מאשר על סכרת, על עישון או על כבישים, שלמעשה הורגים אותנו בכמויות?

יש כמה סיבות.

      אחת היא השהתקשורת שמה דגש על כותרות ״מפתות״. אם הילד שלי מצטיין בבגרות , סביר מאוד להניח שלא יעשו עליו כתבה. אבל אם הוא מחליט לדקור מורה, סביר מאוד  להניח שלתקופה , הוא ״יככב״ בתקשורת הישראלית. לא צריך דוקטורט במדעי הרוח, ההתנהגות והחברה כדי להבין זאת.

   הסיבה השנייה הינה הרגישות שלנו לאלימות בין אישית. במאמר ישן יותר (״אנטישמיות בצרפת: השקר הגדול״), הסברתי שישנה תיאוריה סוציולוגית שמציינת שעם תהליך הסביליזציה, אנחנו נעשים לפחות אלימים וליותר רגישים לכל ביטוי של אלימות (בין אישית בעיקר). כך שכל ביטוי קטן של אלימות מורגש הרבה יותר בחברות שלנו מאשר פעם או בחברות אחרות. במילים אחרות הסובלנות שלנו לאלימות ירדה תוך כדי שהרגישות לאלימות עלתה.

   הסיבה השלישית הינה שאנחנו גרועים מאוד בסטטיסטיקה. אחד הסברים לכך (מלבד שנרדמנו בשיעורי מתמטיקה) הינה שהחוויות שלנו האישיות מעוותות את המציאות. אם למשל אתם מחליטים לקנות יונדאי גץ אדומה (איזה רעיון!), פתאום תהיה לכם תחושה שישנן הרבה מכוניות כאלה בשוק. אם אתם נכנסים להריון, פתאום תרגישו שחצי המדינה גם היא נכנסה להריון. התופעה הזו נובעת מתפיסתנו הסלקטיבית שנותנת תחושה שכל חוויה אישית היא תופעה חברתית (למרות שלמעשה זה לא ככה).

   אז האם אנחנו גם לא טובים בלהעריך את הסיכון/סכנה באשר לילדנו? האם ההיסטריה הקולקטיבית מוצדקת? האם יש עלייה בתקירות אלימות כלפי חסרי ישע?

בואו נתמקד במספרים.

2- אלימות כלפי ילדים בגנים: תמונת מצב.

       בין 2013 ל-2015 בממוצע מתו 116 ילדים (מפעוט ועד נער). הדבר מחריד. האם ילדנו יותר בסכנה מאשר פעם? למעשה, לא. רואים שבין 2000 ל-2014 ישנה ירידה של 46% במיקרי מוות של ילדים (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

     הדבר אומר שהילדים יותר בטוחים בימינו מאשר פעם. נשאל שאלה נוספת: האם מוסדות חינוך הינם המקומות המסוכנים ביותר עבור ילדינו?

     בין 2011 לבין 2015, 38% ממיקרי תמותת ילדים (בכל הגילאים) קרו בבית או בחצר הבית, 37.4% בדרך (תאונות דרכים) ו״רק״ 4.5% במוסדות חינוכים.

מה אנחנו לומדים מהמספרים האלה?

    1- הילדים יותר בסכנה כאשר הם איתנו, ההורים, מאשר בהשגחת אנשי חינוך.

   2- 4.5% של תמותת ילדים במוסדות חינוכים לא אומר שהילדים המסכנים האלה חוו כולם אלימות מאנשי חינוך/טיפול ובעקבות כך מתו. המספר כולל תאונות למינהן. למעשה כמעט ואין ילדים שנהרגים על ידי אנשי חינוך. לצערנו היו מיקרים (בודדים), אך הם לא ״ייצוגים״ מבחינה סטטיסטית. האמירה נשמעת קשה, בעיקר אם חושבים על משפחות הקורבנות המסכנות, אך אם לוקחים בחשבון שחברה שלמה רוצה לנקוט צעדים דרסטיים (כמו להרכיב מצלמות בגנים), יש לבחון טוב עד כמה התחושה שלנו שגנים לא בטוחים לילדנו נכונה.

       רוב הפגיעות נובעות מתאונות, לא מאלימות בין אישית. ואם כבר, גם בנושא הזה יש הפתעות. האלימות הקשה והנפוצה ביותר בחברות שלנו הינה האלימות במשפחה. עד כדי כך שישנן יחידות במשטרה, ברווחה ובעוד גופים שמתייחסות אך ורק לסוגיה. כמו כן ההתייחסות של בתי המשפט בנושא אף היא יחודית.

       למעשה המספרים אומרים שתחושותינו לא מוצדקות. כפי שהסברתי מקודם, תעבת החברות שלנו את האלימות בין אישית, תהליך הסיביליזציה, הזדהות עם ההורים של נפגעים ואהבתנו את ילדנו, אלה שמובילים אותנו לא להעריך טוב את המצב.

       אז הסטטיסטיקה הקרה אומרת שהילדים בישראל הכי פגיעים כאשר הם איתנו (בבית, בחצר או באוטו), ובעיקר אם הם: בני 1-4 או 15-17, אם הם חרדים, בדואים ואם הם שייכים למעמד החברתי הנמוך. התאונות בבית ותאונות הדרכים הן אלה שמסכנות את ילדינו, לא המטפלות, לא הגננות ולא המורים.

     בשפה אחרת, אם כבר להרכיב מצלמות ״השגחה״, סטטיסטית, מוטב שיהיו מכוונות אלינו, הורים, כאשר אנחנו עם הילדים בבית או במכונית.

3- עזבו מספרים, באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות?

    הראתי כאן שההיסטריה החברתית סביב ״הסכנה בגנים״ לא מוצדקת. אבל זה לא מה שהכי מעניין אותנו כאן.

     חברות, מוסדות, דת, משפחה, זוגיות, חברות, כל קשר אנושי למעשה, מתקיימים על סמך דבר אחד: אמון.

     מה שמאפשר גבר ואישה לחיות ביחד זה אמון. אי אפשר לעקוב אחד אחרי השנייה 24/7. זה אף לא רצוי. מה שמאפשר לאנשים לעבוד ביחד, למעסיק להעסיק, לעובד להתפרנס, זה לא רק חוקים ונהלים קרים או ופיקוח, אלא גם אמון.

     יובל נח הררי בספרו רב המכר ״קיצור תולדות האנושות״ מסביר לנו שאמון הוא זה שמאפשר לקבוצות אנושיות להיווצר ולהתקיים.

אין לנו בררה אלא לבטוח בחברות בהן אנחנו חיים, לבטוח אחד בשני.

באיזה מין עולם היינו חיים אילו, במקום אמון, היינו יכולים להסתפק ב״השגחה צמודה״, בפיקוח, בחשדנות?

איזו מערכת יחסים יכולה לשרוד בתנאים של השגחה ושל חשדנות הדדית מתמשכת?

הדבר בלתי אפשרי.

בלי אמון, אין ״יחד״, בלי ״יחד״ נהיה בודדים, ובודדים אנחנו אומללים.

אנחנו צריכים אנשים בהם לבטוח, עליהם לסמוך. זו גם אחת הסיבות שאנחנו מסוגלים לאהוב.

נכון, יש מיעוט של אנשים שעושים עבירות, שעוקפים בתור, שפוגעים בנו, בילדינו, אבל תכלס, זה מיעוט, מאוד קטן. לרוב, יש אנשים שומרי חוק, משלמים מיסים, עומדים בתור, לא נוסעים בשוליים, לא חונים באלכסון, ובזכות זה יש חיי חברה, בזכות היכולת שלנו לתת אמון אחד בשני.

בואו, לא ניתן למיעוט הלא שומר חוק, הלא מנומס, האלים, או להיסטריה, לנהל לנו את החיים.

תמיד יהיו מיקרים עצובים של רצח, של תאונות, של רשלנות, אך מוטב לזכור שזה לא שכיח ושבגדול, טוב לנו.

מכל הסיבות האלה, אני מתנגד להרכבת מצלמות בגנים, כי בלי אמון, אין חברה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.