היום בו חשפתי שאני אוטיסט….

ללחוץ על התמונה כדי לראות את הפוסט

Screen Shot 2018-11-18 at 12.56.34

 

 

למה להתנגד להרכבת מצלמות בגנים.

ד״ר מרדכי בן חמו       

      לאחרונה נחשפנו למיקרים נוראים של פגיעה בתינוקות בפעוטונים/מעונות/גנים (אקרא לכולם ״גנים״).

       הדבר הוביל, כרגיל, להיסטריה תקשורתית וחברתית. בעקבות כך, שמענו על כוונות כל הגורמים להרכיב מצלמות בגנים.

אני מתנגד בצורה נמרצת ואסביר למה באופן מנומק.

1- יכולת להעריך סיכון או סכנה.

      בהרצאות שלי על ״קבלת החלטות״ בעיקר, אני תמיד מבקש מהמשתתפים לסדר את הדברים הבאים לפי מסוכנות:

      • בריכה.
      • טיסה.
      • נסיעה בכביש.
      • רובה.
      • פגוע.
      • מלחמה.
      • סוכר.

          תמיד, הקהל טועה, וגם כולנו, בהערכת סיכון או סכנה. למשל, ברשימה, סוכר הוא הכי מסוכן בהתחשב ל- 0.016% סיכוי למות מסכרת (בישראל). יש ביננו כאלה שמאוד מפחדים לעלות על מטוס אך שמתרגשים הרבה פחות לעלות על האוטו למרות שיש לנו 0.0011% סיכוי למות בכביש נגד 0.000008% בתאונה אווירית (פי 137.5 יותר סיכוי למות בתאונת דרכים).

       הדבר הבא הכי מסוכן ברשימה שלי הוא בריכה עם 0.00017% סיכוי לטבוע. בריכות בישראל הן למעשה מסוכנות באותה מידה כמו פיגועים (%0.0002).

         אז למה התקשורת מדברת הרבה יותר על פיגועים (הסתברתית, ראינו, יש מעט סיכוי למות בפיגוע) מאשר על סכרת, על עישון או על כבישים, שלמעשה הורגים אותנו בכמויות?

יש כמה סיבות.

      אחת היא השהתקשורת שמה דגש על כותרות ״מפתות״. אם הילד שלי מצטיין בבגרות , סביר מאוד להניח שלא יעשו עליו כתבה. אבל אם הוא מחליט לדקור מורה, סביר מאוד  להניח שלתקופה , הוא ״יככב״ בתקשורת הישראלית. לא צריך דוקטורט במדעי הרוח, ההתנהגות והחברה כדי להבין זאת.

   הסיבה השנייה הינה הרגישות שלנו לאלימות בין אישית. במאמר ישן יותר (״אנטישמיות בצרפת: השקר הגדול״), הסברתי שישנה תיאוריה סוציולוגית שמציינת שעם תהליך הסביליזציה, אנחנו נעשים לפחות אלימים וליותר רגישים לכל ביטוי של אלימות (בין אישית בעיקר). כך שכל ביטוי קטן של אלימות מורגש הרבה יותר בחברות שלנו מאשר פעם או בחברות אחרות. במילים אחרות הסובלנות שלנו לאלימות ירדה תוך כדי שהרגישות לאלימות עלתה.

   הסיבה השלישית הינה שאנחנו גרועים מאוד בסטטיסטיקה. אחד הסברים לכך (מלבד שנרדמנו בשיעורי מתמטיקה) הינה שהחוויות שלנו האישיות מעוותות את המציאות. אם למשל אתם מחליטים לקנות יונדאי גץ אדומה (איזה רעיון!), פתאום תהיה לכם תחושה שישנן הרבה מכוניות כאלה בשוק. אם אתם נכנסים להריון, פתאום תרגישו שחצי המדינה גם היא נכנסה להריון. התופעה הזו נובעת מתפיסתנו הסלקטיבית שנותנת תחושה שכל חוויה אישית היא תופעה חברתית (למרות שלמעשה זה לא ככה).

   אז האם אנחנו גם לא טובים בלהעריך את הסיכון/סכנה באשר לילדנו? האם ההיסטריה הקולקטיבית מוצדקת? האם יש עלייה בתקירות אלימות כלפי חסרי ישע?

בואו נתמקד במספרים.

2- אלימות כלפי ילדים בגנים: תמונת מצב.

       בין 2013 ל-2015 בממוצע מתו 116 ילדים (מפעוט ועד נער). הדבר מחריד. האם ילדנו יותר בסכנה מאשר פעם? למעשה, לא. רואים שבין 2000 ל-2014 ישנה ירידה של 46% במיקרי מוות של ילדים (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

     הדבר אומר שהילדים יותר בטוחים בימינו מאשר פעם. נשאל שאלה נוספת: האם מוסדות חינוך הינם המקומות המסוכנים ביותר עבור ילדינו?

     בין 2011 לבין 2015, 38% ממיקרי תמותת ילדים (בכל הגילאים) קרו בבית או בחצר הבית, 37.4% בדרך (תאונות דרכים) ו״רק״ 4.5% במוסדות חינוכים.

מה אנחנו לומדים מהמספרים האלה?

    1- הילדים יותר בסכנה כאשר הם איתנו, ההורים, מאשר בהשגחת אנשי חינוך.

   2- 4.5% של תמותת ילדים במוסדות חינוכים לא אומר שהילדים המסכנים האלה חוו כולם אלימות מאנשי חינוך/טיפול ובעקבות כך מתו. המספר כולל תאונות למינהן. למעשה כמעט ואין ילדים שנהרגים על ידי אנשי חינוך. לצערנו היו מיקרים (בודדים), אך הם לא ״ייצוגים״ מבחינה סטטיסטית. האמירה נשמעת קשה, בעיקר אם חושבים על משפחות הקורבנות המסכנות, אך אם לוקחים בחשבון שחברה שלמה רוצה לנקוט צעדים דרסטיים (כמו להרכיב מצלמות בגנים), יש לבחון טוב עד כמה התחושה שלנו שגנים לא בטוחים לילדנו נכונה.

       רוב הפגיעות נובעות מתאונות, לא מאלימות בין אישית. ואם כבר, גם בנושא הזה יש הפתעות. האלימות הקשה והנפוצה ביותר בחברות שלנו הינה האלימות במשפחה. עד כדי כך שישנן יחידות במשטרה, ברווחה ובעוד גופים שמתייחסות אך ורק לסוגיה. כמו כן ההתייחסות של בתי המשפט בנושא אף היא יחודית.

       למעשה המספרים אומרים שתחושותינו לא מוצדקות. כפי שהסברתי מקודם, תעבת החברות שלנו את האלימות בין אישית, תהליך הסיביליזציה, הזדהות עם ההורים של נפגעים ואהבתנו את ילדנו, אלה שמובילים אותנו לא להעריך טוב את המצב.

       אז הסטטיסטיקה הקרה אומרת שהילדים בישראל הכי פגיעים כאשר הם איתנו (בבית, בחצר או באוטו), ובעיקר אם הם: בני 1-4 או 15-17, אם הם חרדים, בדואים ואם הם שייכים למעמד החברתי הנמוך. התאונות בבית ותאונות הדרכים הן אלה שמסכנות את ילדינו, לא המטפלות, לא הגננות ולא המורים.

     בשפה אחרת, אם כבר להרכיב מצלמות ״השגחה״, סטטיסטית, מוטב שיהיו מכוונות אלינו, הורים, כאשר אנחנו עם הילדים בבית או במכונית.

3- עזבו מספרים, באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות?

    הראתי כאן שההיסטריה החברתית סביב ״הסכנה בגנים״ לא מוצדקת. אבל זה לא מה שהכי מעניין אותנו כאן.

     חברות, מוסדות, דת, משפחה, זוגיות, חברות, כל קשר אנושי למעשה, מתקיימים על סמך דבר אחד: אמון.

     מה שמאפשר גבר ואישה לחיות ביחד זה אמון. אי אפשר לעקוב אחד אחרי השנייה 24/7. זה אף לא רצוי. מה שמאפשר לאנשים לעבוד ביחד, למעסיק להעסיק, לעובד להתפרנס, זה לא רק חוקים ונהלים קרים או ופיקוח, אלא גם אמון.

     יובל נח הררי בספרו רב המכר ״קיצור תולדות האנושות״ מסביר לנו שאמון הוא זה שמאפשר לקבוצות אנושיות להיווצר ולהתקיים.

אין לנו בררה אלא לבטוח בחברות בהן אנחנו חיים, לבטוח אחד בשני.

באיזה מין עולם היינו חיים אילו, במקום אמון, היינו יכולים להסתפק ב״השגחה צמודה״, בפיקוח, בחשדנות?

איזו מערכת יחסים יכולה לשרוד בתנאים של השגחה ושל חשדנות הדדית מתמשכת?

הדבר בלתי אפשרי.

בלי אמון, אין ״יחד״, בלי ״יחד״ נהיה בודדים, ובודדים אנחנו אומללים.

אנחנו צריכים אנשים בהם לבטוח, עליהם לסמוך. זו גם אחת הסיבות שאנחנו מסוגלים לאהוב.

נכון, יש מיעוט של אנשים שעושים עבירות, שעוקפים בתור, שפוגעים בנו, בילדינו, אבל תכלס, זה מיעוט, מאוד קטן. לרוב, יש אנשים שומרי חוק, משלמים מיסים, עומדים בתור, לא נוסעים בשוליים, לא חונים באלכסון, ובזכות זה יש חיי חברה, בזכות היכולת שלנו לתת אמון אחד בשני.

בואו, לא ניתן למיעוט הלא שומר חוק, הלא מנומס, האלים, או להיסטריה, לנהל לנו את החיים.

תמיד יהיו מיקרים עצובים של רצח, של תאונות, של רשלנות, אך מוטב לזכור שזה לא שכיח ושבגדול, טוב לנו.

מכל הסיבות האלה, אני מתנגד להרכבת מצלמות בגנים, כי בלי אמון, אין חברה.

קבלת החלטות: רגש מול הגיון

מאת ד"ר מרדכי בן חמו

בכל רגע ורגע של חיינו היומיומיים אנו מחלטים, "אספרסו ארוך או הפוך?", "מכנסיים או חצאית?", "לאיזה חוג לרשום את הילד?", "האם אתחתן איתה?", "לעבור דרך איילון או דרך כביש 4?", "לקחת הלוואה?"

אבל איך מקבלים החלטות? מהו מקומה של האינטואיציה בתהליכי קבלת החלטות? האם אנחנו הגיונים?

מבוא:

המודעות תופסת מקום מאוד מרכזי בתהליך התפתחות האדם. אחרי שלטון בן עשרות אלפי שנים של ה"פרימיטיבי", של המוח הרפטילי, האבולוציה הובילה אותנו אל העמידה ואל השפה, שתי "קפיצות" ששינו את כללי המשחק. במקביל ובהתאם, האונות המצחיות של המוח התפתחו ונעשו למרכז ההגיון של מוחנו.

מאז עלייתו לשלטון של ההגיון, לפחות על פני השטח,ניתן לשאול מהו מקומו של ה"רגש", של ה"אינטויציה" בתהליך קבלת החלטות.

במאמר זה אטען שקבלת החלטות הרבה פחות בין ידינו, או "מודעותנו", מאשר מה שאנו חושבים. אני אף אכריז שה-Homo sapiens (האיש בעל חוכמה) הינו בעיקר Homo intuens (האיש בעל תחושות).

קבלת החלטות: עניין של הגיון.

התפתחות המדע וטיפול בנושאים מחקרים מזכירים את אמירתו של ווצלוויק:

"כיש לך פטיש, כל בעיה נראת כמו מסמר"[1].

בדומה לציטוט זה, הסתכלות על קבלת החלטות זכתה לתהפוכות והתפתחויות.

קבלת החלטות ומדע: ממלכות של תורת המשחקים.

תחום קבלת החלטות התפתח לצורך פתירת סוגיות כלכליות ומדיניות (בעיקר בתקופת המלחמה הקרה) דרך תורת המשחקים. אך היסטורית, אפשר להגדיר את ג'ון פון נוימן כאב של התחום. ספרו פורץ הדרך, [2] Games and Economic Behavior, לא רק נותן לגיטימציה מדעית לתחום אלא משלב מתמטיקה, התנהגות האדם וכלכלה.

האדם, בעולם תורת המשחקים, נחשב כישות היגיונית שפועלת על פי שיקולים של רווח והפסד. התחום נהיה לסמכות בעולם כלכלה, בעיקר כדי לצפות החלטות של צרכנים.

אבן היסוד של התחום כולו הינה הסוגייה של דילמת האסירים. בנסיבות מעצר של שני חשודים בשוד שנלקחו לחקירה בחדרים נפרדים, מימד המידע הנגיש, הוודאות, או אי וודאות, קובעים את קבלת ההחלטות של המשתתפים על פי שיקולים הגיונים לחלוטין.

dilemma

דילמת האסירים.

ההנחת היסוד שמקבל ההחלטות בעל הגיון הינה, מתחילת דרכה של תורת המשחקים, סוגיה בעייתית. רגשות, מצבי רוח, הקשר, חברה ותרבות גם משחקים תפקיד לא מבוטל בתהליך.

ה"גאולה" הגיעה מהנוירו-פיזיולוגיה, ובתחום יש להזכיר את עבודתו המרשימה של אנטוניו דמסיו (Antonio Damasio), חוקר המוח ומחבר רב המכר "השגייה של דה קארט"[3]

נוירו-פיזיולוגיה וקבלת החלטות.

נדירים חוקרי המוח שמצדדים במשנתו של דקארט הצרפתי המפרידה בין הגוף לנפש. דמסיו הרחיק לכת. בעיית הדואליזם (גוף ונפש מופרדים) נעשתה לבעייה לא רק עבור הפילוסופים אלא גם לתחומים אחרים, כולל פסיכולוגיה ונוירו-פיזיולוגיה. אף אחד, עד דמסיו, לא הצליח לחבר בין גוף ונפש, או במילים שלנו, בין הגיון לבין רגש.

בימינו נוירולוגים מסכימים שמה שאנו מכנים "מחשבה" הינו פעולותיה של מערכת העצבים, של המוח. המוח, בעל עליונות בתפיסה, נהיה למילה נרדפת לנפש וכך, חשבו חוקרי התחום, שבהעלמות המונח "נפש", יפתרו את הדואליזם המסורתי.

אבל הרופא הנוירולוג אנטוניו דמסיו, לא וויתר לחבר בין גוף ונפש ואף הוכיח תלות הדדית והדוקה, דרכה חוויות גופניות מכריעות ביצירת תחושת העצמי ואף מעצבות את מוחנו.

התעסקותו בתחום של דמסיו נבעה מסיפורו של פינאס גייג', עובד רכבת שנפגע בראשו על ידי מוט במהלך התנפצות סלע. אונתו המצחית השמאלית של גייג' נפגעה ואם הוא חזר לתפקוד מלא מבחינה מטורית ואף קוגניטיבית, התנהגותו החברתית של גייג' השתנתה לגמרי אחרי התאונה.

gage

Phineas Gage

השינוים האישיותיים והרגשיים, אי יכולתו לבצע שיקולים רציונליים לגבי ההווה והעתיד, היו לתוצאות ישרות של הפגיעה. בעקבות סיפורו של גייג', דמסיו חקר מקרים רבים של חולים שלקו בהרס דומה של האונות הקדמיות.

במהלך החקר, נתגלה לדמסיו שאם רמת האיי.קיו., הזיכרון ויכולת השפה לא נפגעים, נוצר מצב של חוסר רגש, חסר אמפתיה וקושי להתייחס להקשר המתרחש.

Prefrontal_cortex_left_-_lateral_view

Prefrontal Cortex -קליפת המוח הקדם-מצחית

אם להכנס לפרטים, בעזרת חקר הפתולוגיות, הגיע דמסיו להנחה שקיים סמן גופני (somatic marker hypothesis) שפותר את שגיאתו של דקארט. הסמן הינו הדרך הפיזיולוגית, הגופנית, לבטא רגשות. למעשה דמסיו טוען שתהיליכים רגשיים אף הם מובילים (או משבשים) את התנהגותנו, בעיקר בתהליך קבלת החלטות.

אי יכולת נפגעי האונה המצחית, לקבל החלטות שקולות או לתכנן את העתיד מראה כי תהליך קבלת ההחלטות שילוב בין רגש לבין הגיון, בין אזורים שונים של המוח.

פריצת הדרך הזו מובילה אותנו לעוד שאלות ותהיות. מאחר ואנו מפנימים את הסביבה, את ההתנסויות הרגשיות בעזרת הסמן הגופני, סביר להניח שלסביבה השפעה רבה. מאחר ואנו "חיות חברתיות", תגלית דמסיו מניעה אותנו לחקור את השפעת הסביבה, החברה, התרבות על תהליך קבלת החלטות.

דטרמיניזם וקבלת החלטות. הגיון חברתי.

בסידרה של מאמרים וספרים, מרקוס, ראסל, ניאמאן, ומאקאאן (Marcus,Russell, Neuman, MacKuen) מציעים רעיון מקורי כדי לגשר בין החלטה "פוליטית" לבין רגשות[4]. הם טוענים שאנשים רגילים משתמשים ברגשותיהם כדי להפנות תשומת לב לעולם הפוליטי. למעשה חרדה משנה באופן משמעותי, וללא ספק משפרת, החלטות הצבעה. "לא להפסיד", תוצאה לא רצויה (עלייה של קצונים לשלטון) הינם מניעים להצביע, מניעים רגשיים, להצביע.

מה שמתגלה מהשפעה דטרמיניסטית בקבלת החלטות הינו ששיקולים עמוקים ופחות הגיונים מאשר מה שהפרשנים או המדענים היו רוצים.

כבר מהמאה ה-18, נחקר תהליך קבלטת החלטות על פי "תעבת הפסדים" על ידי מטמתיקאי פורץ דרך שלראשונה הציג את הסלידה האנושית לסיכון: ברנולי.

הפרדוקס של סנקט פטרבורג [5]

ברנולי חקר את הפרדוקס המפורסם של סנקט פטרבורג.

במשחק הסתברותי עם דמי כניסה שנקבעים מראש, מטבע נזרק שוב ושוב עד ש"עץ" מופיע. אתה מרוויח סנט אם "עץ" מופיע על זריקה, 2 סנטים אם הוא מופיע על השניה, 4 סנטים אם הוא מופיע על השלישית, 8 סנטים הוא מופיע אם על הרביעית, וכו'.

אין אדם הגיוני שישלם יותר מכמה סנטים כדי להשתתף במשחק. למה כך? התאוריה הכלכלית הינה תאוריה נורמטיבית שמסבירה התנהגות מיטבית, אבל לא לוקחת בחשבון את האילוצים הטבועים ב-"עולם האמיתי".

פסיכולוג היה מסביר את הפרדוקס דרך מנגנון שמסביר הסלידה האנושית לסיכון , פסיכולוג אחר יכל להסביר את הפרדוקס לפי השימוש של היוריסטיקים. חוקר המוח היה מסביר את הפרדוקס בעזרת תאור מפורט ושל גירוי-תגובה.

אך כהנמן וטברסקי, חתני פרס נובל, טוענים שתועלות סוביקטיביות נחשבות בהקשר ל"מיסגור" [6] (reference frame).

על פי חתני פרס נובל, מיסגור הינו ההקשר של קבלת ההחלטות. הקשר זה מוצא את מקורו בחוויות האדם הפרטיות והחברתיות והינו גם אחד הביטוים לסלידה מסיכון של אדם או "תעבתו את ההפסד". הצגת בחריה בצורה שלילית או חיובית תגרום לאדם לבחור בצורה שונה לגמרי.

אם בתחילת המאמר הצגתי את תחום קבלת ההחלטות כמתבסס על הנחת היסוד שמקבל החלטות הגיוני, אנו יכולים כבר, משלב זה, לראות עד כמה שגוי לחשוב כך ועד כמה העולם החברתי של האדם משפיע עליו.

קבלת החלטות והגיון תרבותי.

מערב נגד מזרח.

הראנו בשורות הקודמות ששיקולים לא הגיונים שנובעים לרוב מהשפעת הסביבה מנווטים את תהליך קבלת ההחלטות. שינה יינגאר (Sheena Iyengar), עסקה רבות בסוגיה[7] [8]. חוקרת קבלת ההחלטות הוכיחה שמנגנונים, עליהם אנו לא מודעים, משפיעים באופן דרסטי על תפיסת האפשרויות שעומדות לפנינו. כדוגמא ממחישה את תורתה, שינה יינגאר מציגה תקרית שארעה במהלך טיול ביפן. אחרי שביקשה סוכר עם התה שלה, התמודדה ייאנגר עם התנגדות גורפת של המלצר היפני. בדרכים עקיפות ומתורבתות, סירב המלצר להביא לה סוכר. כך הבינה החוקרת שסוגיית הבחירה "לשים או לא סוכר בתה" נפתרה על ידי החברה ולא על ידי הפרט. "לא שמים סוכר בתה ביפן!".

הסיפור הוביל אותה לחקור את מעמד הפרט מול החברה בתהליך קבלת החלטות. בחברות רבות, הבחירה הנכונה הינה הבחירה של המשפחה, של החברה, של השבט. עולה מהמחקרים של יינגאר שבתרבויות שונות, ריבוי האפשרויות יכול לגרום לקצר בתהליך קבלת ההחלטות. לדוגמא, בברית המועצות, אין קולה, ספרייט, פאנטה, שוואפס אלא דבר אחד בלבד: סודה!

הדוגמא מגלמת היטב את ההבדל בין חברה קפיטליסטית בה הפרט אדון לעצמו ולהחלטותיו לבין חברות אחרות (יפן, ברית המועצות לשעבר), בהן יש מידה רבה של כניעה לחברה.

התופעה נראת נוראית בעיניו של אדם שגדל לתוך חברה מערבית קפיטליסטית, אבל ייאנגר מציגה לפנינו עוד דוגמא שמראה את הגבולות של חברות בהן קבלת החלטות בין ידיו של הפרט. במחקר של 2009, יאנגר דוטי) [9], השוואתה את ההשלכות של שני סוגים של החלטות בנסיבות של הפסקת הנשמה מלכותית לתינוקות בסכנת חיים ללא סיכוי לשרוד בלי תמיכה מכנית רפואית.

מצד אחד הצרפתים, החיים במדינה בה הרופאה זו שקובעת אם להמשיך את ההנשמה או להפסיקה. מצד שני, האמריקנים, החיים בחברה בה האזרח כל יכול ומקבל החלטות לעצמו, אפילו במיקרים הקצוניים כמו להמשיך או להפסיק את ההנשמה לתינוק החולה.

הממצאים של יאנגר מראים שבמקרה של אובדן תינוק בנסבות האלה, ההורים הצרפתים מתאוששים טוב יותר מאשר הורים אמריקנים. הסיבה? כאשר החברה או גוף מקצועי חיצוני (רפואה) מקבל את ההחלטה, זה מאפשר להתמודד טוב יותר עם האובדן.

אנחנו רואים כאן שמעבר לחופש הפרט ישנה מידת כניעה רצויה להחלטות החברה. האם החברה הקפיטליסטית מודעת ללחץ העצום בה היא מעמידה את הפרט כאשר היא נותנת לו את ה"זכות" להחליט?

ראינו עם דמסיו שפגיעה באונות המצחיות גורמת לנזקים רבים בתהליך קבלת החלטות, אך הדבר לא אומר שהפרט שנפגע לא מקבל החלטות או מקבל רק החלטות שגויות, אלא שהוא מקבל החלטות ממקום אחר, מקומו של הרגש. עם זאת החלטות האלה, מ"הבטן", יכולות לפעמים להציל חיים, לעזור לחזק קשרים חברתיים, לברוח ממצב מלחיץ, לקבל החלטה עניינית אך לא במודע במקצוע שלנו.

מקומה של האינטויציה דרך הדופמין.

מחקרים נוירו-פיזיולוגיים שיפרו באופן דרמטי את הבנתנו את תפקידם של נוירוני דופמין של המוח התיכון, עם אפשרות ליישם מודלים כמותיים לגבי תפקידם בחיזוק תהליכי למידה ובקבלת החלטות תחת אי ודאות [10] (Schultz, 2006, 2008).

ציפיה לקבלת גמול גבוה יכולה להניע את המשתתף לפעולה. מראה קרואסון שוקלד מגרה את המוח התיכון ותחושת הסיפוק, העונג, שחשנו בחוויות הקודמות. כך משתבשת ההחלטה ההגיונית, ארוכת הטווח, "לשמור על הדיאטה" לטובת החלטה רגשית, קצרת טווח: "אני הולך להתנפל על הקרואסון". החלטה זו תחת השפעת דופמין בפיתול החגורה הקדמי (anterior cingulate cortex). במיקרים של אי ודאות של התוצאות (טווח ארוך יותר), ישנן לקיחת סיכון ובחירות הרפתקניות יותר [11] (Doya, 2008).

הדופמין מעורב ומתקשר עם מוליכים עצביים אחרים כדי להשפיע על קבלת החלטות [12]. הסמן הגופני של דמסיו ושל המחקרים שאני מציג כאן מראים את מקום הרגש בתוך מוחנו ובתוך תהליך קבלת החלטות. Homo intuens (האיש בעל התחושות) וHomo sapiens (האיש בעל חוכמה) נפגשים ומסכמים בצורה פיזיולוגית, מאות אלפי שנים של אבולוציה.

כוחה של האינטויציה.

העיתונאי מלקולם גלדוואל (Malcolm Gladwell), הקדיש ספר שלם על אינטויציה [13]. תכניו איסוף מחקרים בתחום "תחושות הבטן", מראים עד כמה נסיון ומיומנות, בתחום מסוים, מנווטים להחלטות "הנכונות", מבלי שהאדם יהיה מודע לתהליך שהוביל אותו עד אליהן. בממלכות "תחושת הבטן", האונות המצחיות נשכחות והמוח התיכון, הדופמין מככב. מהמומחה באמנות שצריך לבחון בין זיוף לפסית אמנות מקורית עד לשוטר שצריך במהירה להחליט אם לשלוף את אקדחו או לא, מרכז קבלת החלטות, בעזרת למידה, עובר מההגיון אל הלא נודע, אל הרגש.

בנר וטאנר (Benner and Tanner) מצאו שאחיות מתבססות על ניסיונות קודמים בזכרונן במקום לחלק החלטות לתוך סדרות של אלטרנטיבות או להשתדל להבין את הפטולוגיה היסודית של בעית החולה. הכשרת האחיות, שמתמקדת בהתבוננות מיומנויות ובאבחנה בין פטולוגי לבין סימפטומים דחופים, יכולה לתרום להשגת סוג זה של תהליך קבלת החלטות. בנר מגדיר ידע מסוג זה כבסיס לשיקול דעת קליני אינטואיטיבי.

אף על פי כן, יש לציין שכל האזורים של האונות המצחיות מחוברים בצורה מובהקת. העניין מדגיש את הראשונות של האזור בתהליכי קבלת החלטות. יותר מכך, האונות המצחיות מחוברות עם כמה אזורים תת קליפתיים, שגם מעורבים בהבטים שונים של קבלת החלטות. בשפה אחרת, קבלת החלטות לא עניין בלעדי של הגיון או עניין בלעדי של רגש אלא תהליך המערב את שני ההבטים. הדואליזם של דקארט בין הגוף לנפש פותר…

המודל של הבאצ'ארה\דמסיו (Bechara/Damasio) לקבלת החלטות מוגדר כיכולת לבחור את האפשרות הכי מועילה מתוך מערכת הבחירות של תשובות התנהגותיות זמינות.

בזמן אמת, קבלת החלטות תחת השפעת תהליכים קוגנטיביים וריגשיים בו זמנית. אלה כוללים נסיון איחזור של גמול/עונש קודמים השותפים עם תשובה, זכרון עבודה, תחזוקה זמנית של מידע, רמת היענות למטרות עתידיות ותוצאות, ובסוף תכנון לתוצאה עתידית מיטבית.

תפקידה של האמיגדלה.

עבודתי מסכמת מחקרים מבריקים בתחום קבלת החלטות, המאפשרים לאתר מבחינה אנטומית את מרכז הרגש בתהליך קבלת החלטות: האמיגדלה.

האזור של האמיגדלה (amygdala) גם "מקרין" במערכת הלימבית, שנחשבת בעלת חשיבות למידת המשמעות הרגשית של גירויים מסובכים או ההקשר בו הגירויים הרגישים באים לידי ביטוי. תפקיד האזור גם לתווך בין התשובות ההתנהגותיות לבין גירויים רגשיים.

ישנם עוד שני תפקידים לאמיגדלה ששווה להזכיר. ראשית, הגרעין המרכזי של האמיגדלה מעבד ומתווך את השלכות הרגשות על האבירים הפנימיים דרך מערכת העצבים האוטונומית. במילים אחרות, המערכת הזאת נחשבת כמעורבת בתחושות הגופניות המבטאות רגש. שנית, הסימנים ההתנהגותיים הגלויים של רגש, כמו תגובת ה"תלחם או תעוף!" (fight or flight) וכניסה לפעילות מינית, נחשבים כנתווכים על ידי הפעולות של המערכת הלימבית על מערכות העצבים ההסומטית. הקשר בין הסמן הגופני (somatic marker hypothesis) לבין קבלת החלטות עכשיו ברור יותר.

amygdala1

Amygdala

דברי סיכום:

מטרתי תחילה הייתה להראות לקורא עד כמה, בניגוד למחקרים הראשוניים בתחום קבלת החלטות, אנחנו לא הגיונים כאשר אנחנו מחליטים. דן אריאלי כינה אחד מספריו "לא רציונאלי ולא במקרה" (2009). אין שם מתאים יותר כדי לתאר את תהליך קבלת החלטות. תהליך האבולוציה הוביל אותנו למצב בו נפגשים הפרימיטיבי, ה-homo intuens וה"מתקדם", הhomo sapiens. הכימיה המדהימה הזו, המפגש המוצלח (לפעמים פחות), באים לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו, בכל רגע נתון, ביכולת שלנו לבחור. אני מרגיש, אני חושב, אני מחליט….משמע אני קיים.

[1]Watzlawick Paul, How Real Is Real? Paperback – January 12, 1977 , page 69.
[2]Von Neuman J. (1944). Theory of Games and Economic Behavior, with Morgenstern, O., Princeton Univ. Press, . 2007 edition:
[3]Damasio A.(1994) Descartes' Error: Emotion, Reason, and the Human Brain, Putnam, revised Penguin edition, 2005
[4]Marcus, G. Russell, W. Neuman, MacKuen, M. (2000) Affective Intelligence and Political Judgment University of Chicago Press
[5]Bernoulli D. (1954) Exposition of a new theory on the measurement of risk.Econometrica; 22:23–36.>
[6]Kahneman D, Tversky A, editors. Choices, values, and frames. NewYork, NY: Cambridge University Press; 2000.>

[7]Iyengar, S. S., Lepper M. R., (1999) Rethinking the Value of Choice: A Cultural Perspective on Intrinsic Motivation Stanford University.>
[8]Botti, S., Iyengar S., (2006) The Dark Side of Choice: When Choice Impairs Social Welfare>

[9]Botti, S., Yengar, S., (2009) Tragic Choices: Autonomy and Emotional Responses to Medical Decisions.

[10]<Schultz, The Roles of Dopamine and Serotonin in Decision Making: Evidence from Pharmacological Experiments in Humans Neuropsychopharmacology. 2011 Jan; 36(1): 114–132.a id="reference-ten"> .

[11]Doya K., Modulators of decision making. Nat Neurosci. 2008;11:410–416. ,

[12]Ibid.

[13]Gladwell M. (2005) Blink: The Power of Thinking Without Thinking ,

ביבליוגרפיה

דקארט הגיונות מטפיזיים, השגות ותשובות (Méditations métaphysiques, Objections et Réponses) 2015 – תרגום (הגיונות מטפיזיים) – יוסף אור 1976, השגות ותשובות – ארזה טיר-אפלרויט ואלחנן יקירה 2015 הוצאת מאגנס

גזיאל, ח. (1987) יסודות במנהל צבורי דקל תל-אביב.

ג'ניס, א. – ל. מאן (1986) תהליך קבלת החלטות תל –אביב: משרד הביטחון.

שטיינברג, ג. (1988) "מבוא לקבלת החלטות לניתוח מערכות בר-אילן.

-Aldrich John H. rational choice turn out American Journal of Political Science, Vol. 37, No. 1 (Feb., 1993), pp. 246-278 Published by: Midwest Political Science Association

-Armony JL, LeDoux JE. How the brain processes emotional information. Ann N Y Acad Sci 1997;21(821):259–70.

-Beck, P. A.Dalton,R. Greene,J. S. Huckfeldt R., The Social Calculus of Voting: Interpersonal, Media, and Organizational Influences on Presidential Choices The American Political Science Review, Vol. 96, No. 1. (Mar., 2002), pp. 57-73.

-Behrens TE, Hunt LT, Rushworth MF. The computation of social behavior. Science. 2009;324:1160–1164.

-Benner P, Tanner C. Clinical judgment: how expert nurses use intuition. Am J Nurs 1987:23–31.

-Bernoulli D. (1954) Exposition of a new theory on the measurement of risk.Econometrica; 22:23–36.

-Betsch, Haberstroh & Hohle, (2002) “Situated Optimism: Specific Outcome Expectancies And Self-Regulation”’ A Radical Dissonance Theory, London; Taylor & Francis.

-Botti, S., Iyengar S., (2006) The Dark Side of Choice: When Choice Impairs Social Welfare

-Botti, S., Yengar, S., (2009) Tragic Choices: Autonomy and Emotional Responses to Medical Decisions.

-Damasio, A. R. , Bechara,A., Damasio,H. , Emotion, Decision Making and the Orbitofrontal Cortex Cerebral Cortex, Volume 10, Issue 3, 1 March 2000, Pages 295–307.

-Damasio AR., Bechara A. (2001) Neurobiology of decision-making: risk and reward. Semin Clin Neuropsychiatre.

-Damasio A.(1994) Descartes' Error: Emotion, Reason, and the Human Brain, Putnam, revised Penguin edition, 2005

-Doya K., Modulators of decision making. Nat Neurosci. 2008;11:410–416. [PubMed]

-Easterbrook JA. The effect of emotion on cue utilization and the organization of behavior. Psychol Rev 1959;66:183–201. American Psychological Assn, US. 1959.

-Ferejohn J. A. , Fiorina, M. P., The Paradox of Not Voting: A Decision Theoretic Analysis. Volume 68, Issue 2June 1974 , pp. 525-536

-Giner-Sorolla, Chaiken & Lutz 2002) , "Risk aversion in contests", Economic Journal, 105, 951-62.

-Gladwell M. (2005) Blink: The Power of Thinking Without Thinking

-Gold , R.S. AIDS education for gay men: towards a more cognitive approach AIDS Care, 12 (2000), pp. 267-272

-Gutnik, Lily A., Forogh A., Hakimzada,Yoskowitz, N. A. , Patel, V. L., The role of emotion in decision-making: A cognitive neuroeconomic approach towards understanding sexual risk behavior. Laboratory of Decision Making and Cognition, Department of Biomedical Informatics, Columbia University, New York, NY, USA Received 14 December 2005 Available online 7 April 2006

-Iyengar, S. S., Lepper M. R., (1999) Rethinking the Value of Choice: A Cultural Perspective on Intrinsic Motivation Stanford University.

-Kahneman D, Tversky A, editors. Choices, values, and frames. NewYork, NY: Cambridge University Press; 2000.

-Marcus, G. Russell, W. Neuman, MacKuen, M. (2000) Affective Intelligence and Political Judgment University of Chicago Press

-McDonald J. , Ladd , G. S. Lenz Does Anxiety Improve Voters’ Decision Making? Political Psychology, Vol. 32, No. 2, 2011

-Puri R. Measuring and modifying consumer impulsiveness: a cost-benefit accessibility framework. J Consum Psychol 1996;5(2):87–113.

-Schultz, The Roles of Dopamine and Serotonin in Decision Making: Evidence from Pharmacological Experiments in Humans Neuropsychopharmacology. (2011 Jan); 36 (1): 114–132. Published online (2010 Sep 29.) doi: 10.1038/npp.2010.165

-Shiv B, Fedorikhin A. Heart and mind in conflict: The interplay of affect and cognition in consumer decision making. J Consum Res 1999;26(3):278–92.

-Von Neuman J. (1944). Theory of Games and Economic Behavior, with Morgenstern, O., Princeton Univ. Press, . 2007 edition: ISBN 978-0-691-13061-3.

-Watzlawick, P. (1977) How Real Is Real? Paperback.

-Yerkes R.M. , Dodson J.D. , The relation of strength of stimulus to rapidity of habit formation J Comp Neurol Psychol, 18 (1908), pp. 459-482

למה האנגליות זונות? למה הצרפתים שחצנים? מלכודת הדעות הקדומות.

מאת ד"ר מרדכי בן חמו

מאחר וגדלתי בין 3 תרבויות ומדינות (אלג'ריה, צרפת וישראל), לא פעם נחשפתי לדעות קדומות, אפילו באופן אישי. פה נחשבתי כערבי, פה כיהודי, פה כצרפתי. כל פעם, לא משנה איך תפסו אותי, זכיתי לשמוע משב של שמועות ודעות קדומות. כבן אדם, זה תמיד עיצבן אותי, כסציולוג, זה ריתק אותי. לכן, בעזרת כלים מדעים, החלטתי לנפץ אותן. מאמר זה נועד יותר לקהל הרחב מאשר לאקדמיה, אך מתבסס על נתונים, על מקורות רציניים (מבחינה אקדמית) . בואו נבדוק אם האנגליות באמת נכנסות בקלות למיטה ואם הצרפתים באמת שחצנים.

אנגליות זונות?

א) השמועה

במהלך מלחמת העולם השנייה, מאות אלפי חיליים אמריקנים נשלחו לאנגליה, קרוב לחזית. המפגש בין צעירים משתי התרבויות היה כמובן בלתי נמנע והיה למעבדה אתנולוגית בלתי רגילה.

בתקופה זו, עלו שמועות בקרב החיילים האמריקנים שהאנגליות "שוכבות" בקלות. מהצד השני, צדו של הצעירות האנגליות, השתמע שהחיילים האמריקנים "לוחצים" כבר מתחילת הקשר. מעבר למלחמת המינים הקלאסית, יש לנו פה מקרה יוצא דופן של קצר תקשורת בין תרבותית ודוגמא טובה של דעות קדומות ששיבשו את כושר השיפוט של שתי הקבוצות האתניות.

ב) העובדות

מחקרים סוציולוגיים, אתנולוגיים ואנתרופולוגיים זיהו שבחיזור, כמעט בכל התרבויות המערביות, ישנם כ-30 שלבים. מהמבט הראשון ועד היחסי מין. בין השלבים: מבט ראשון, חיוכים, מבטים עקשים יותר, שיחות לא רשמיות ורשמיות יותר, קביעת מפגש ראשון, קבעת מפגש עם חברים, קביעת מפגש עם המשפחה, יציאה משותפת, מגע ראשון, נשיקה, יחסי מין.

אז אם ישנם שלבים משותפים, מהי הבעיה?

לפי ווצלוויק [1] הבעיה הינה בסדר או ב"פיסוק" על פי תורת התקשורת.

ג) ההסבר

בארצות הברית כמו באנגליה, ישנם 30 שלבי חיזור אך הפיסוק שונה מעט. למעשה שלב הנשיקה ומיקומו בתור השלבים הוא זה שגרם לאי הבנה בין הצעירים.

בארצות הברית, שלב הנשיקה מגיע די מוקדם בחיזור (בערך בשלב החמישי). באנגליה, שלב זה מופיע רק במקום 25. כך שכאשר החייל האמריקני חשב שהגיע הזמן של הנשיקה, הצעירה האנגלית הרגישה שדילגו השניים על 20 שלבים והרגישה לחוצה מאוד.

פרשנות השניים את הנשיקה גם זאת שגרמה למוניטין הלא טוב של האנגליות. עבור כל צעיר אמריקני, הנשיקה לא "מחייבת" מבחינה מינית ורק מסמנת שהשניים "בקשר זוגי". היא כמו חתימה על הסכם לא פורמאלי.

באנגליה, הנשיקה בעלת משמעות אחרת לגמרי. עבור האנגלים, הנשיקה נחשבת כ"מינית" מאוד והינה רמז ששני בני הזוג מוכנים לקיים יחסי מין. בניגוד אליהם האמריקנים המתנשקים, רגילים לחכות עוד 20 שלבים עד קיום יחסי מין.

מאחר והאמריקנים "ספרו" את תחילת הקשר רק ממתן הנשיקה הראשונה ולא יחסו חשיבות לשלבים הקודמים, הם הרגישו שהאנגליות נכנסות מהר למיטה (הרי מיד אחרי הנשיקה קיימו יחסי מין), אך למעשה, כולם חוו כ-30 שלבים של חיזור/הכירות.

אז לאנגליות רק 2 אסטרטגיות: לברוח או לשכב. במקרה הראשון, הן נחשבות כהיסטריות, הרי החייל רק רצה לנשק אותה. במקרה השני הן תירגמו את הנשיקה כהזמנה ליחסי מין (שלא הייתה כוונתו של החייל האמריקני), נכנעו, ונחשבו כ"זולות".

צרפתים שחצנים?

א) השמועה

כל מי שביקר בצרפת אפילו לזמן קצר, חזר הביתה עם דעות קדומות לגבי תושבי המדינה. "הם קרים", "הם שחצנים", "רק מדברים בשפה שלהם", "הם לא טורחים לדבר עם תיירים", "הם לא מנומסים".

האם ייתכן שלאום שלם "שחצן"? איך המדינה הכי מבוקרת בעולם (ממוצע של 84 מיליון מבקרים כל שנה עבור מדינה בת 70 מיליון תושבים) נושאת תושבים כל כך לא תקשורתיים?

מאיפה נובעת הבעיה? האם צרפתים גזענים? סגורים? האם הם חשים תחושת עליוניות? האם צרפת לוקה בלימוד שפות?

ב) העובדות

באשר להנהחה הראשונה, אין לקבל אותה. לצרפת ישנה תרבות ארוכת טווח של קליטת מהגרים. בין המאה 19 למאה 21 נקלטו: פולנים (בעיקר בצפון צרפת), רוסים, איטלקים, ספרדים, פורטוגזים, תושבי אפריקה השחורה, צפון אפריקאים וכמובן יהודים (מאירופה המזרחית ובשנות ה-60 של המאה ה20, מצפון אפריקה). צרפת כוללת כ- 12.6% זרים. אחד השיעורים הגבוהים באירופה. על פי הINED כ-23% מאוכלוסיית צרפת ממוצא "זר"[2] (עם הסתכלות על שלושה דורות אחרוה).

הטענה שצרפתים "סגורים", "גזעניים" לא קבילה.

כדי לחזק את עמדתנו, נזכיר שצרפת אחת המדינות המייסדות את האיחד האירופי (עם גרמניה). קבלת זרים, מהגרים ויזם איחוד מדינות לא בדיוק מעידים על "סגירות".

באשר ללימודי שפות, משנות ה-70, תלמידי צרפת לומדים אנגלית מכיתה ז' ועד כיתה יב' על בסיס של 3 שעות שבועיות. משנות האלפיים, לומדים שפות זרות (אנגלית בעיקר) מהגן. דבר נוסף, גיוס המורים בצרפת נעשה על בסיס תואר ראשון פלוס תעודת הוראה וגובה הציון קובע אם המועמד ייתקבל או לא למקצוע. מאחר ותנאי התעסוקה מאוד טובים, ישנם מועמדים רבים אך מעט מקומות. במילים אחרות, רמת המורים גבוהה.

קשה לקבל את הטענה שבצרפת לא לומדים שפות כהלכה.

אז מהי הסיבה של השם הלא טוב של הצרפתים? האם ייתכן שהדביקנו לצרפתים מוניטין רע בלי כל ביסוס?

בשטח, אי אפשר להתחמק מהעובדה שצרפתים לא מתקשרים עם תיירים. או שהם מגמגמים באנגלית מאוד לא טובה, או שמתחמקים מתקשורת או שפשוט מפנים את התייר, בשפת סימנים, למישהו אחר.

אם כל הטענות שהצגנו לא קבילות להסבר, מה כן?

ג) ההסבר

ההסבר מגיע ממבנה השפה הצרפתית עצמה. אך ליפני שנגיע להוכחות, בואו נתמקד קצת בהיסטורית צרפת ובמיקומה הגיאוגרפי.

– קצת היסטוריה וגיאוגרפיה.

ראשית, צרפת מוקפת ים מין הצפון אל הדרום: ים הצפוני, תעלת למאנש, אוקיאנוס אטלנטי, ים התכון. הדבר מאפשר פלישות מכל כוון. שנית היא חולקת גבולות רבים עם מדינות רבות. העיקרות: ספרד, איטליה, גרמניה, בלגיה. היא נמצאת מול בריטניה.

אם בעידן שלנו קשה לתאר מצב בו מדינות האיחוד האירופאי נלחמות זו בזו, היסטוריה מעידה על תקופות ארוכות של עימותים "אירופאיים" עקשים.

ב-1300 ליפני הספירה הקלטים (Celtics) התיישבו בגליה (צרפת הישנה). יוונים גם כבשו אזורים מסוימים (בעיקר בדרום) מהמאה 500 ליפני הספירה. ב-50 ליפני הספירה יוליוס קיסר כבש את צרפת לתקופה של כמעט 5 מאות. במאה 10 המורים פלשו עד למרכז צרפת. במאה השלישית הגרמנים ועוד עמים ממזרח אירופה פלשו לגליה. בין המאות 14 ו15 פרצה "מלחמת המאה" בין צרפת לבין אנגליה. ניתן גם להזכיר את המלחמות עם איטליה (במאה 15) וספרד (במאה 16).

אבל, מהו הקשר בין התנהגות הצרפתים, השפה שלהם והיסטורית צרפת???!!!

"החשיבה בונה את השפה והשפה בונה את החשיבה". ספיר וורף.

-עיתוק למידה.

טענתנו הינה שמבנה השפה משפיע על החשיבה ועל הלמידה. כמו כן מבנה השפה מושפע מהיסטורית המדינה. כל הכובשים שהזכרנו למעלה, כמו כל כובש, השארו שרידים עמוק בתוך התרבות הצרפתית אך מעבר לזה השארו סימנים בולטים בשפה הצרפתית עצמה.

למעשה, נטען שצרפתית אינה שפה אלא "אוסף" של שפות. מי שאי פעם ניסה ללמוד אותה התפלא לגלות שלכל כלל דקדוקי/לשוני, ישנה רשימה ארוכה של "יוצא מין הכלל".

צרפתית בנויה משורשים קלטיים, יווניים ולטינים שלא מאפשרים לשפה להיות "הגיונית", כמו שעברית, ערבית, אנגלית או גרמנית, הגיוניות.

ההשלכה הינה שלומדים את השפה "בעל פה" ושלא רוכשים איתה "תבנית" שמאפשרת, בדרך כלל, לרכוש שפות אחרות.

בשפה פסיכולוגית-דידקטית, אומרים שאין עיתוק למידה (Transfer of learning)
[3] אפשרי.
עיתוק למידה הינה תופעה דרכה למידה חדשה מתאפשרת בזכות תהליכי למידה קודמים. ישנם 3 סוגי תהיליכי עיתוק אפשריים :

          -1 ללמוד ללמוד: או ״למידת על״ (meta-learning), כשבן אדם לומד, הוא לא רק לומד את התכנים אלא גם איך ללמוד, דבר שיכול לעזור בתהליכים לימודיים אחרים.

        -2 העברת מיומנויות לתחום זהה: למשל לימוד שפות בעזרת תבניות זהות וגמישות קוגניטיבית. עוד דוגמא לשחק xbox במשחק מסוים מאפשר להעביר מימנות אל משחקים אחרים.

         -3 שלילי: הלמידה הראשונית מפריעה לרכישת מיומנות בתחום חדש: זה בדיוק מה שקורה עם צהצרפתים שחימדו שפה שלא מאפשרת לרכוש מיומנות "רכישת שפות".

לסיכום, השפה הצרפתית לא מאפשרת עיתוק למידה ואף לא מעניקה "גמישות קוגניטיבית" (Cognitive flexibility) לדובריה. כך, הצרפתים לא מתקשרים או לא מנומסים כתוצאה מתסכולם שנובע מקשיי רכישת שפות זרות.

במקרה של הצרפתים וכמו בזה של האנגליות, יש לזכור דבר אחד: להזהר מדעות קדומות! בעיקר אם אנו שופטים את האחר עם הערכים והפרדיגמות התרבותיות שלנו.

 

 

Watzlawick Paul, How Real Is Real? Paperback – January 12, 1977 by , page 69.

Une estimation des populations d'origine étrangère en France en 1999, M. Une Tribalat, M. (2004) Estimation des populations d'origine étrangère en France en 1999, dans Population no 1, INED

Thorndike, E. L. and Woodworth, R. S. (1901) "The influence of improvement in one mental function upon the efficiency of other functions", Psychological Review 8:

אנטישמיות בצרפת, השקר הגדול.

מאת ד"ר מרדכי בן חמו

דיברי הכותב.

בשנת 2009, ניגשתי למשרד הקליטה כדי לבקש ממון עבור מחקר על עולי צרפת וסיבות העלייתם ארצה. מול נציגת המשרד, הסברתי מהם הממצאים שלי:

-1 עולי צרפת לא עולים לארץ כדי לברוח מאנטישמיות.

-2 סיבות העלייה יותר קשורות לבעיות סוציו-כלכליות או לבעיות זהות.

-3 כמעט ואין אנטישמיות בצרפת.

בנמוס, הנציגה אמרה שלה ולמשרד שהיא מייצגת, אין כל אינטרס לפרסם כזה מחקר, הרי תפקידם לעלות כמה שיותר יהודים לארץ ישראל. וכך נפרדו דרכינו.

שנים תהיתי אם אני צריך לכתוב את המאמר הזה… הרי מה יש לי להרוויח? שכל בעלי דעות קדומות יתנפלו עלי? שכל אלה שנשטפו על ידי התקשורת יבואו להתנגד ולאמר לי שמה שאני כותב "לא נכון כי בטלוויזיה אמרו ש…"?

אז מה הם המניעים שלי?

כמי שלרוב סבל מדעות קדומות (יהודי, חנון, מהגר, מזרחי, ממעמד חברתי נמוך) הנני חווה סיפוק רב מניפוצן בעזרת כלים מדעיים ומחקר. אני מוצא את חשיבתי מחוץ לקופסא כקריאת תיגר על המוכר והשונה אשר 'מאלצת' את המערכת לאתגר עצמה ולחשוב בכיוונים אחרים.

אני מודע שהממצאים שאציג פה נגד הזרם, לכן חשוב לי להזכיר שאני יהודי מבית דתי אלג'יראי, גדלתי בצרפת. עזבתי חיים נוחים באירופה כדי להגשים את חלום הציוני. לא ניתן להגדיר אותי כ"שמאלני" אלא "ימין-מרכז". אני אוהב את עם ישראל, אני אוהב את היהדות ומדינתי: ישראל. עם זאת אני גם אוהב מדע ואמת.

לגופו של עניין.

משנות ה2000 המוקדמות, התקשורת הישראלית מפיצה כתבות על מקרים מזעזעים של אנטישמיות בצרפת. כהוכחה לכך, מראים שמספר העולים לישראל עולה בצורה דרמטית.

אני בעצמי, חזרתי ארצה ב2005, לעתים קרובות, ה"צברים" תשאלו אותי על אנטישמיות  בצרפת, ועל הקשיים לחיות שם כיהודי. תמיד אכזבתי אותם בתאור הרבה יותר חיובי על חיי בצרפת.

הדיסוננס בין הדעות הקדומות, לבין מה שחוויתי ומה שעולי צרפת מספרים די צרם לי. כך החלטתי לחקור את הנושא.

אז מה מספרים על חיי יהודי צרפת?

באפריל 2015, פורסמה בחדשות 2 כתבה מדאיגה ביותר, שכותרתה: "כך הפכה צרפת למדינה הכי אנטישמית באירופה"[1]. בשורותיה נאמר ש"עוד עולה מהדו"ח כי במזרח אירופה מספר האירועים האנטישמיים ירד, אך בצרפת האלימות נגד יהודים רק מתגברת". הכתב שמתבסס על סקר "רציני" עוד מוסיף ביטוים מסוג :"לאור הנתונים המדאיגים…".

      ב2016 פורסמה הכתבה לא פחות מדאיגה: "יציאת צרפת: מול אנטישמיות וטרור אסלאמי- היהודים מורידים את הכיפה ברחוב"[2]. העיתונות הבינלאומית גם לא נשארת חייבת. כך מאמר שמתבסס על דו"ח של הADL (הליגה נגד השמצה[3]) מתעד את המצב: "עליית האנטישמיות באירופה: ההיסטוריה חוזרת על עצמה עוד פעם[4]". במאמר נאמר ששיעור האנטישמיות עולה באופן דרסטי באירופה ובעיקר ב2 מדינות: יוון וצרפת.

קהילה לחוצה.

אם ניתן לפקפק ברצינות הכתבות שהשגנו, ישנם כמה מיקרים שבאו לזעזע את יהודי צרפת ואת ישראל. הכל התחיל עם חטיפתו ורצחו של הצעיר אילן חלימי ב2006. כמה צעירים בעלי קדומות חטפו אותו כי "ליהודים יש כסף" וציפו לקבל כופר. התקרית נגמרה בהוצאה להורג אכזרי ביותר של הצעיר המסכן.  ב2012 רצח ערבי צרפתי 4 יהודים (כולל ילדים) בבית ספר יהודי בטולוז. תקיפת המכולת "היפר כשר" והחטיפה והרצח של 4 יהודים ב2015 הוספו להחריד ולהדאיג את הקהילה היהודית. ב2017 שרה חלימי נרצחה, עד היום לא ברור אם הרצח על רקע אנטישמי אך הארוע הוסיף להדאיג קהילה מבוהלת.

קשר בין המצב בישראל לבין ארועי אנטשמיות.

יש מחויבות, כחוקר עובדות חברתיות, לא להגרר אחרי הרגשות, הדעות הקדומות והשיפוט המהיר ולבחון את הנתונים בצורה "קרה". כך מגלים למשל שתקריות אנטישמיות בצרפת גוברות כאשר ישנם ארועים במזרח התיכון. למשל, מ219 פעולות אנטישמיות ב2001, המבצע "חומת מגן" הקפיץ את הארועים האנטישמיים ל936. מ397 תקריות אנטישמיות ב2008, המבצע "עופרת יצוקה" ב2009 מעלה את המעשים האנטישמיים ל832. וכך כל פעם שישנם מבצעים צבאים בישראל.

צילום מסך 2017‏.07‏.13 ב‏.16.28.58

ירידה של מיקרי אנטישמיות?

כנגד המצב שתארתי מקודם, ג'יל שברול (Gilles Chavreul), אחראי ממשלתי בצרפת על מאבק בגזענות ואנטישמיות בצרפת, מציין שבין ינואר ליוני 2016 ישנה ירידה של 64% בפעולות אנטישמיות. באותה תקופה העיתונות הישראלית מתארת מצב נואש ליהודי צרפת… לפי שברול, זו "הירידה המשמעותית והגדולה מתחילת המאה ה21". בנוסף נצפתה בצרפת ירידה של 35% מעשים גזענים ב12 החודשים אחרונים (דיווח של דצמבר 2016).

יהודים קורבנות מועדפים?

הנתונים המוצגים בלי כל הקשר נוטים באמת להיתפס כמדאיגים. אבל אם מתחילים להשוות אותם לדיווחים על מעשה גזענות בצרפת, ניתן לקבל קצת פרופורציות. לפי הנתונים של משרד הפנים הצרפתי (2015), ניתן לראות שיהודים סובלים באותה מידה כמו "מהגרים" או בני גזע אחרים מגזענות. אם ישנם 475000 יהודים בצרפת וכ6 מיליון צרפתים יוצאי אפריקה וצפון אפריקה. אז 0.18% מהיודים נגד 0.16% בכלל ה"אחרים" חווים איומים, קללות ואלימות.

צילום מסך 2017‏.07‏.13 ב‏.16.30.25

אותם הנתונים של משרד הפנים הצרפתי אף מראים מגמה הפוכה לצפוי. ב2015, למרות הארועים הדרמטים של אותה השנה בצרפת, ישנה ירידה בפעולות ואיומים אנטישמים (-5.3%) ועליה של 223% כלפי מוסלמי צרפת.

צילום מסך 2017‏.07‏.13 ב‏.16.34.22

האם מצב היהודים מול שאר הצרפתים שוויוני בהקשר לאלימות וסיכון?

אם ראינו שיהודים לא סובלים יותר מאשר "אחרים" מגזענות[5], עכשיו נתמקד בהשוואה בין חוויות אלימות בקרב יהודים מול שאר האוכלוסיה.

גם הפעם נגלה הפתעות. סטטיסטית[6], יש יותר סיכוי לחוות אלימות גופנית כאשר האזרח אינו יהודי! למשל יש ליהודים פי 6.7 פחות סיכוי לחוות פגיעה גופנית מאשר כל אזרח צרפת אחר. יש גם ליהודים פי 1.75 פחות סיכוי להרצח מכל אזרח אחר בצרפת. השגחה אלוהית או השתייכות לאזורים ומעמדות פחות חשופים לאלימות? לא ניכנס לפרטים. הנתונים בכל אופן מראים שישנו פער בין המורגש לבין המתרחש.

צילום מסך 2017‏.07‏.13 ב‏.16.45.05

בנוסף לנתונים, ייאמר לזכותה של צרפת שב2011, הארגון Friedrich Ebert Stiftung (FES), פרסם דו"ח בו נאמר שהעמדות האנטישמיות בצרפת פחות נפוצות מאשר הממוצע האירופאי.[7]

האם מה שקורה בשטח מצדיק "לקום ולעזוב את המדינה?"

יהודי צרפת מתארים מצב "מסוכן" בצרפת (אנטישמיות), שלא מאפשר לחיות בצורה בטיחותית ומצדיק עליה לארץ ישראל. אם המדד הינו "מסוכנות" שנגרמת מאלימות בין אישית (רצח, איומים, גזענות), אז מתברר שגם הפעם, תחושות יהודי צרפת לא תואמות לנתוני השטח.

יש פי 1.72 סיכוי למות בארוע טרור בישראל מאשר בצרפת. נתון זה נכון לשנת 2015, שנת שיא הטרור בהיסטוריית צרפת ודווקא שנה רגועה בישראל (הכל יחסי). זאת אומרת שבאופן פרדוקסלי, הנתון מחמיא מאוד לישראל, לא לצרפת, ובכל זאת, ישראל הרבה יותר "מסוכנת". משנת 2000 ועד שנת 2016, נרצחו 1285 ישראלים בפעולות טרור לעומת צרפת בה באותה התקופה נרצחו 261 (הקורבנות לא רק יהודיות, מתוכם 9 יהודים). זה כמעט פי 5 פחות מאשר ישראל עבור מדינה שפי 8 גדולה ממדינת היהודים באוכלוסיה (8,380,000 תושבים בישראל ו66,000,000 בצרפת). בשורה התחתונה, אם אנטישמיות מהווה חסר ביטחון וסכנה ממשית, אז מוטב שיהודי צרפת לא יעלו לישראל, מדינה בה ישנם יותר סיכויים למות או להיפגע ממעשי טרור. מצאתי כי שיעור מקרי הרצח הינו זהה בשתי המדינות.

לטובתה של ישראל ייאמר שיש פי 2.75 פחות סיכוי למות מסרטן (ב2 המדינות סרטן  סיבה מספר אחת לתמותה) מאשר בצרפת ובישראל פי 1.8 פחות סיכוי למות ממחלת לב. אז אם כבר לעלות לישראל, שהסיבה לעלייה תהיי הגשמת החלום הציוני או בריאותית בלבד ולא משיקולים ביטחוניים מוטעים הנעשים על שיקולים/נתונים מוטעים.

צילום מסך 2017‏.07‏.13 ב‏.16.48.16

התפתחות הקהילה היהודית בצרפת.

ראינו עד כה שנתוני האנטישמיות לא מצדיקות עלייה לארץ (אלא אם כן ממניעים בריאותיים ו/או אידיאולוגיים). ייתכן שה"מסוכנות" אינה מדד ראוי להצדקת העלייה לישראל ושאכות החיים אכן מדד טוב יותר. לכן, נבחן אותו.

מדינת רווחה.

בראשית הדברים חשוב להסביר מהי צרפת. צרפת הינה מדינת רווחה עם נטיה ליברלית. המפלגות הקומוניסטיות חיו, עד לא מזמן, חיים פורים וההסתדרות (CGT, CFDT, FO, CFE-CGC, CFTC) המזוהה עם השמאל הקצוני, שולטת בכל המוסדות הגדולים [8]. המפלגה הסוציאליסטית (שרק ב2016 התנפצה), שלטה שנים רבות על צרפת וזאת משנות השמונים המוקדמות (ועד שנות האלפיים למרות שני נשאי צרפת "ימנים": שיראק וסרקוזי).

בצרפת חינוך חינם לכולם! (גם כותב השורות האלה זכה ללימודים חינם עד הדוקטורט). מערכת בריאות חינם (השתתפות סמלית) לכל השרותים. כמו כן דמי אבטלה עד שנתיים (יחסים לגובה המשכורות אחרונות). אחרי תקופת האבטלה ישנה קצבת סעד מכובדת. וכמובן, צרפת מעניקה קצבאות ילדים הוגנות (ביותר) ועזרה לתשלום דיור פרופורציונאלית להכנסות. נתונים אלו מדברים על כלל האוכלוסייה ללא הבדלי דת, ולכן נתמקד כעת באיכות החיים "היהודית" כפי שהיא מתרחשת היום

מספר בתי כנסת בצרפת.

בצרפת ישנם כ280 בתי כנסת (רשמיים), אל מול 2052 מסגדים. על פי נתוני משרד הפנים הצרפתי, מצב המוסלמים בהקשר זה, הרבה פחות טוב מאשר זה של יהודים.

מספר בתי ספר יהודים.

מספר בתי ספר הינו גם מדד טוב לאכות חיים של קהילה. אם 70% מילדי הקהילה הולכים לבית ספר ציבורי, 30% (32045 תלמידים) הולכים ל294 בתי ספר יהודים (בהשוואה ישנם רק 30 למוסלמים). ב1970 היו רק 30 בתי ספר. בשנות 80-90, 50 בתי ספר חדשים [9] הוקמו ורבים הורחבו. מצב זה מראה שצרפת מאפשרת לקהילה להתפתח ולקיים את ארח החיים שלה באין מפריע.

מספר המסעדות והמכולות "יהודים".

עוד מחוון לאיכות החיים של הקהילה היהודית בצרפת, התפתחות עסקי המזון ה"כשרים". בימינו קשה מאוד לספור את מספר המסעדות ואת המרכולות היהודיות. לא תמיד היה כך. במאמר שפורסם בצרפת ב2003 אף מציינים ש"3 או 4 מסעדות כשרות נפתחות כל חודש".

אם ב-1961 הייתה רק מסעדה כשרה אחת בצרפת, 4 ב-1971, ב-1991 היו 79 ו108- ב2002. סופרים "צרפתים" גם אימצו על מדפים שלמים, מוצרים כשרים. פריחת עסקים יהודים מסוג זה מראה שבצרפת, הקהילה פורחת, ואין תחת דיכוי.

סובלנות כלפי יהודים, פחות כלפי ערבים.

אם לא מספיק המדדים שהצגנו, ניתן להרחיב את תמונת המצב.

צרפת נתפסת כ"מדינה אנטישמית", מלאת ערבים, וב"שנים אחרונות יש רק ערבים שם". אם נכון שהיסטורית היא כבשה הרבה מדינות ערביות ורקמה קשרים רבים עם מדינות ערביות, מוטב להעמיד את העובדות על כנן. הגירה של ערבים לצרפת אינה דבר חדש, רוב ערביי צרפת הגיעו עם היהודים בשנות ה60. כמו כן צרפת אינה יעד מועדף להגירה. יש בה 5.9% "זרים" לעומת 9.1% בגרמניה, 11.2% בספרד  או 7.9% איטליה.

צרפת מאוד מקפידה על אכיפה ומבקרת את עצמה. כך משרד הפנים מנפיק דו"ח על גזענות וסובלנות כלפי סובלנות האוכלוסיה כלפי המיעוטים. ב2014, שיעור הסובלנות מראה שיעור של   79.9 ליהודים (גבוה מאוד), 73.6 לאפרו-צרפתים, 62 עבור יוצאי מגרב, 53 למוסלמים. למעשה שיעור הסובלנות יותר גבוה ליהודים מאשר למיעוטים אחרים. זה נוגד לגמרי את התפיסה הישראלית שצרפת מדינה אנטישמית ואת תחושת הקהילה היהודית הצרפתית.

צילום מסך 2017‏.07‏.14 ב‏.16.20.06

למה הבדל בין המורגש לבין השטח?

-אנטישמים או מתנגדים למדיניות ישראל?

ראשית עולה מהנתונים שלנו שישנה עליה של פעולות אנטישמיות כאשר יש מבצעים של צה"ל או מתח במזרח התיכון. כך למעשה ניתן לתהות אם באמת ניתן לדבר על אנטישמיות או על התנגדות למדיניותה של ישראל.

האם מתנגדי המדיניות של מדנת ישראל הופכים אותם לאנטישמיים? אם כן, סביר להניח שחלק ניכר של תושבי ישראל (לאו דווקא ערבי ישראל), בעצמם אנטישמיים. מתנגדי המבצעים הצבאים או מדיניות ימנית, אם הם לא רוב, מייצגים פן שלהם של החברה הישראלית (השמאלנים על המפה הפוליטית). האם הבעת עמדה שונה מהמדיניות של הרוב בכנסת מצביעה על אנטישמיות? התשובה היא לא. מחוץ לארץ כל עמדה נגד המדיניות הישראלית נתפסת כאנטישמית על ידי יהודים. אותם היהודים מפגינים תמיכה לישראל, אז בחזרה, מתווכחים איתם, מתנגדים להם, האם זו אנטישמיות? ייתכן שישנם כאלה שמנצלים את העימות ישראל-ערבים כדי לשרת את האנטישמיות שלהם, אך באותה מידה סביר מאוד להניח שיש גם הרבה אנשים שלא מסכימים עם מדיניותה של מדינת היהודים ולא אנטישמים בכלל.

למעשה נכוון את הדיון למקום אחר שדווקא מעיד על מצבם הטוב של יהודי צרפת. זה שהם מביעים, מפגינים את תמיכתם לישראל מראה דווקא שצרפת מספקת זכות לחופש הביטוי. התופעה היסטורית הינה צעירה.

-הפגנת זהות עם הגעתו של מיטראן.

יהודי צרפת מורכבים לרוב ממהגרים מצפון אפריקה. ב-1962 צרפת נפרדה מהשטחים הכבושים שלה באזור והיהודים מתוך בררה או מתוך לחץ מצד ערבים שראו בהם תומכי צרפת הכובשת, עברו בהמונים לצרפת כאשר חלק עברו לישראל ומיעוט בקנדה או בארצות הברית.

כבר בתוניסיה, מרוקו אבל בעיקר באלג'יריה, יהודים הקפידו לאמץ את האידאל הרפובליקני של צרפת והיו לרוב חילונים. חובה לציין שצרפת נהלה בעקיפין ובמישרין שטיפת מוח שיטתית כדי לעקור את השורשים ה"ברברים" [10] של יהודי צרפת. מהגעתם ועד תחילת השמונים, יהודים וכל בני מיעוטים בצרפת אימצו פרופיל נמוך וחיבקו את המסורת החילונית של המדינה.

ב1981 המשאל הצרפתי עשה מהפכה והנהגתו של פרנסואה מיטראן, עלו לשילטון. תפיסתו תפיסתו הפוליטית של מיטראן ורצונו "לעשות היסטוריה" הובילו אותו יותר לפתח את היחסים הבינלאומיים של המדינה מאשר לתמקד בענייני פנים של צרפת. כך, בזמן שייסד עם אחרים באירופה את ההאיחוד האירופאי, נטש את השאלות של זהות לאומית. המיעוטים הרבים של צרפת כנראה הרגישו זאת ו"פרצו" לתוך החריץ. שנות השמונים בצרפת הינן קריאה לסובלנות והעלת מודעות שישנם אזרחים מרקעים תרבותיים שונים. עם העלת המודעות הזו, המיעוטים הרשו לעצמם  להפגין את ההבדלים שלהם, את הזהויות שלהם ולא היססו לנפנף את דגל ה"גזענות" בכל הזדמנות. זה בנסיבות האלה שנולד הזרם !Touche Pas A Mon Pote ("אל תגע בידיד שלי") [11] , ארגון נגד גזענות שזכה לתמיכה רבה בתקשורת ובעולם הבידור הצרפתי.

כאישוש להשערתי שעליית השמאל לשלטון איפשרה למיעוטים לחיות את זהותם ללא חשש, אביא לדוגמא את שנות השמונים המוקדמות שבהן התחיל גל של "חזרה בתשובה" [12] . כך יהודים, דרך הרבנות (יש רק רבנות אחת, מרכזית, בפריז לכל יהודי צרפת), חזרו אל שורשיהם. אחרי שני או שלוש דורות של חילוניות, או של שמירה קלה על מסורת, יהודי צרפת לא חזרו לדת דרך אבא, אימא, סבתא או סבא שלרוב, גם הם נטשו את הדת, אלא דרך המיסיונריות של הרבנות שבאותן השנים "נפלה" ליד הזרם "לובביץ'". עם חזרתם אל חיק הדת, יהודי צרפת התחילו להסתובב עם כיפות על הראש, לפתוח עסקים בהתאם לארח החיים שלהם, הקימו בתי ספר יהודים והפגינו בפומבי את אהבתם, תמיכתם לישראל.

כאשר פתאום אני מזוהה כיהודי וכתומך בישראל, יש עלייה בתגובות אלי. חיוביות ושליליות. כל תגובה, וויכוח על המתרחש במזרח התיכון, לאו דווקא מצביע על אנטישמיות, אלא על הזדהות (עם העימות הישראלי-ערבי), על אכפתיות, ובטח לא הוכחה גורפת שיש אנטישמיות. כמובן שיש מנצלים את המצב ואת העובדה שהיהודים יותר "נראים לעין" כדי להביע את שינאתם, אבל הנתונים שהצגתי לאורך המאמר הזה מראה שצרפת לא מדינה אנטישמית. ההיפך הוא, צרפת הינה מדינה ידידותית מאוד ליהודים.

האם מיקרי שהמוסדות והארגונים הנלחמים בגזענות נקראים "נגד גזענות ואנטישמיות"? האם מיקרי שהדאגה לקהילה הקטנה (אפילו לא אחוז מהאוכלוסיה הצרפתית) מובילה לתייג את האנטישמיות בכותרות? זה לא מיקרי, גם הצרפתים זוכרחים היטב איזה עוול נעשה ליהודים בממשלת וישי, וגם היהודים יודעים היטב להזכיר את זכויותיהם כאזרחי צרפת.

אז למה, למרות הנתונים שלא מתירים ספק, נגד העובדות, יהודי צרפת מדברים על אנטישמיות? האם יש לדאוג?

כדי לענות אעזר בתיאוריה סוציולוגית של נורברט אליאס. [13]

רף סובלנות לאלימות נמוך יותר.

הסוציולוג מתאר תורת תהליך הסיביליזציה שלטענתו דרך לשלוט בכל רבדי החיים שלנו, מטקסי נמוס יומיומיים ועד תרבות השולחן. תהליך הסיביליזציה מושל כל פרט ופרט של חיי החברה ומוביל לשליטה מלאה בהתנהגות. בעקבות תהליך זה נשלטים היצרים שלנו לטובת הסדר החברתי. אליאס מסביר שאלימות חווה אותו התהליך. היא הופכת ליותר ויותר נשלטת, ליותר מעודנת ולפחות מקובלת. הוא קורא לזה "Controlled decontrolling of emotions". בשפה אחרת, רף הסובלנות שלנו לאלימות הולך ודועך. אם ארועים מסוימים נראים לנו נפוצים או משמעותיים, גם מבחינת תדירות וגם מבחינת חומרה, זה לאו דווקא כוון שהחברות שלנו אלימות יותר (או אנטישמיות יותר) אלא כוון שרף הסובלנות שלנו כלפיה נמוך הרבה יותר.

לסיכום יהודי צרפת לא חווים יותר אלימות, אלא רגישים הרבה יותר לכל ביטוי של אלימות.

עוד הסבר על הפער הקיים בין האנטישמיות המורגשת לבין העובדות בשטח, תורת בניית הנרטיב ("סיפר" בעברי").

סיפור אישי והזדהות עם עם הרדוף: הסבר זמין, אבל לרוב לא אמיתי.

המציאות אינה נתונה אלא בנויה על ידי כל אחד מאיתנו בעזרת החושים שלנו, היכולות הקוגניטיביות שלנו, היסטוריה שלנו ולפעמים בעקבות דטרמיניזם (לחץ חברתי אפשר לאמור). מארק פרימן מסביר את זה היטב:

"אנחנו בונים סידרה של סיפורים כדי לקשר את העובדות עם ההעשרות משכנעות שמסבירות את ההיסטוריה שלנו "[14]

סיפור האנטישמיות הינה נרטיב חברתי זמין ומאושש שמאפשר להצדיק מעבר לישראל מצדם של העולים ולחזק את הזהות בעזרת הדגשת הגבול בין ה"אנחנו" וה"הם".

לא קל לעבור מדינה ולעזוב את כל מה שהכרנו לטובת הלא מוכר. לפעמים המניעים פשוטים: רצון לשבור שגרה, לברוח ממצב כלכלי נתון, לברוח ממצב משפחתי לא טוב, רצון לקבל הזדמנות שנייה, ציונות (יש כאלה), רצון לפתור בעיות זהות בעזרת מעבר למדינת היהודים, לעשות עוד צעד לקראת החזרה בתשובה ולקיים את מצוות העליה לישראל, להסתכן… כל סיבה מוצדקת אבל לפעמים לא קל להסביר שינוי כל כך דרסטי לאחרים. מסע ההסברה עלול להעמיד אותנו מול הפרדוקסים שלנו או של ההחלטות שלנו. בריחה מאנטישמיות הינו הסבר מספק, איתו לא ניתן להתווכח. הרי ישראל הוקמה כדי לתת מקלט, בית לכל היהודים. בין 2007 לבין 2012, עבדתי עם עולים מצרפת. הפערים בין הנרטיב בנוי בדיעבד כדי להסביר את עלייתם ארצה לבין הקשיים הממשים שלמעשה הביאו אותם לעבור מדינה עצום. לפעמים משבר בזוגיות הובילה את הבני זוג לעבור לישראל בתקווה ש"הכל יסתדר". במקרים רבים קשיים עם אחד הילדים, שהתגלה כ"לא מתאים לשום מסגרת", הובילו את המשפחה לחשוב שישראל תספק לו סביבה טובה יותר או לפחות "הזדמנות שנייה". ישנם כאלה שעזבו את צרפת אחרי שפשטו רגל או נקלעו למצב כלכלי קשה. ביניהם עלו ארצה מבלי "להסדיר" את החובות. כך ישראל עבורה מקלט "משפטי".  הסיבות האמיתיות, הנסתרות לעליה רבות, מגוונות אך הנרטיב הוא המכנה המשותף: האנטישמיות. יש פה ושם כמה כמה יהודים שהתחזקו, התחילו להביע את עצמם יותר ויותר בהקשר לישראל, זה גרם להתנגשות בין ארח החיים החדש לבין הרבגוניות הצרפתית והעמדות השונות שפוגשים שם.

סיפור קטן כדי לסיים.

אסיים את המאמר בסיפור קצר ומאוד משמעותי. הליגה נגד השמצה (ADL), פרסמה את רשימת המדינות האנטישמיות ביותר. כמובן שצרפת הופיעה שם אבל במקום….שני. למעשה יוון הינה, לפי הארגון נמכובד, המדינה הכי אנטישמית באירופה. הדו"ח עורר בי עניין רב והתחלתי לחקור את הנושא. בראשית הופתעתי מאוד לגלות שהמדינה הכי אנטישמית באירופה סופרת לחיקה רק 5300 יהודים. תיארתי שמצבם אנוש אם ה-ADL מדרגת את יוון במקום ראשון ואז קראתי את השורות הבאות:

"למרות שאין ספק שאנטישמיות קיימת ביוון, מעט תקריות אנטישמיות דווחו במדינה "[15]

מעניין, יש אנטישמיות במדינה יש 0.045% של יהודים והיא בכלל לא באה לידי ביטוי… משם המשכתי, רציתי לשמוע מה קורבנות האנטישמיות הנוראית הזו אומרים. כך, בעיתון "The Papas post" של ה-21 למאי 2014, נתקלתי בדבריו של ויקטור אליעז, מזכיר של ועדה המרכזית של הקהילה היהודית ביווןי:

"למרות הסקר שמראה שיעור גבוה של אנטישמיות, חובה לציין שב4- שנים אחרונות, לא הייתה כל אלימות אנטישמית נגד אנשים או מוסדות יהודים."[16]

לאנטישמיות פנים רבות. לפעמים ממשית ורצחנית. כך הייתה בגרמניה הנאצית. לפעמים מורגשת אך לא ממשית, כמו עבור יהודי צרפת בימינו. לפעמים לא מורגשת אך ממשית, כך יהודי צרפת, חילוניים ואזרחים למופת, במלחמת העולם השנייה, לא דמיינו לשנייה שמולדתם "תמכור" אותם לאוייב הנאצי.

חשוב להלחם בה, בכל הכוח, עם זאת גם חשוב שלא להפוך לעם פרנואידי.

[1] עמית ולדמן | חדשות 2 | 16/04/2015

[2] סמדר פלד, מגזין חדשות 10 10/07/2016.
[3] Anti Defamation League

Rising Anti-Semitism in Europe: History Repeating Once Again,Abraham H. Foxman,The world Post [4]

[5] ישנם כ475000 יהודים בצרפת וכ7000000 "מהגרים" או בני "מהגרים".

[6] נכון לשנת 2015, למרות שהמספרים של השנה הזו נוטים ללכת כנגד ההשערות שלי, הרי היו בצרפת בשנה הזו הרבה מיקרי אנטישמיות ופעולות טרור. למרות זאת, העשרות שלי עמדות במבחן הסטטיסטי.

[7] Intolerance, Prejudice and Discrimination: A European Report

[8] •Confédération française de l'encadrement – Confédération générale des cadres (CFE-CGC)
•Confédération française démocratique du travail (CFDT)
•Confédération française des travailleurs chrétiens (CFTC)
•Confédération générale du travail (CGT)
•Confédération générale du travail – Force ouvrière (CGT-FO)

[9] קהילתים, לובביץ', אורתודוקסים, מטעם הרבנות, Ozar Torah, ואורט.

[10] תושבים קדומים של צפון אפריקה ליפני הכיבוש הערבי-מוסלמי.

[11] יש מספרים שרציחתו של ערבי צרפתי, עזיז מדאק, זרז את תהליך הקמה של הארגון. הארלם דזיר, ערבי צרפתי, שיוביל את המפלגה הסוציאליסטית בשנות אלפיים ויהיה בהמשך לפוליטיקאי בולט בצרפת, היה ראש הארגון הראשון של "אל תגע בידיד שלי".

[12] Lucine Endelstein, Les juifs originaires d'Afrique du Nord, acteurs du développement du commerce cacher aujourd'hui. Itinéraires professionnels et stratégies de localisation (Paris, 19ème ), octobre 2003.

[13] Elias, N. (1939) Über den Prozess der Zivilisation: Soziogenetische und psychogenetische Untersuchhungen. vol. 1: Wandlungen des Verhaltens in den weltlichen Oberschicten des Abendlandes; vol. 2: Wandlungen der Gesellschaft. Entwurf einer Theorie der Zivilisation. Basel: Verlag Haus zum Falken. = The Civilizing Process. Vol. 1: The History of Manners, Oxford: Blackwell, 1969; Vol. 2: State Formation and Civilization, Oxford: Blackwell, 1982

[14] Mark Freeman, Rewriting the Self: History, Memory, Narrative (Critical Psychology) , Routledge,1993.

[15] Daniel Perdurant ACTA NO. 7–Jerusalem: SICSA, 1995©Antisemitism in Contemporary Greek Society

[16] GREGORY PAPPAS "Don’t Believe What You See in ‘Anti-Semitism’ Poll Results, Say Greece’s Jews" MAY 21, 2014

רטלין, פסיכופתיה, ספורט ומה שבינהם.

רטלין, פסיכופתיה, ספורט ומה שביניהם.

מאת ד"ר מרדכי בן חמו.

לסרטון של ההרצאה, ללחוץ כאן (-:

פסיכופת נסתר במשפחה.

         בואו נניח שגילו לכם במפתיע הפרעה נירולוגית כלשהי. קיימים להפרעה זו גם קווי התנהגות ידועים וכמו כן טיפולים תרופתיים או פסיכולוגיים אף הם ידועים.

           אך, עד כה, לא היו לכם כל סימנים שהם של ההפרעה ומין הסתם לא קיבלתם שום טיפול (הרי לא ידעתם על ההפרעה).

        סיפור זה בידיוק סיפורו של James Fallon, חוקר המוח של פושעים ונוירופיזיולוג ידוע. במהלך מחקר על האונה המצחית והרקתית (אזור במוח הקדמי) וההקשר בין גודלן ותפקודן לפסיכופתיה, התחילו פלדון ואנשי צוותו לצלם בMRI את מוחם של הקרובים שלהם ושלהם עצמם.   יום אחד, החליט להשאר פלדון במעבדה בעת שכולם   חוזרים הביתה. בדרך החוצה, הניח אחד מעמיתיו צילומי MRI רבים על שולחנו של פלדון. בזמן שמבלה לבד, מדפדף חוקר המוח בין הצילומים ומגלה שבאחד מהם יש סימנים מובהקים של פסיכופתיה.

           אבל פלדון חייב לחכות עד למחרת כדי לגלות של מי הצילום. כאשר סוף סוף העמית שלו מגיע לעבודה, הוא שואל אותו של מי הMRI. התשובה היממה את שניהם: של פלדון הוא עצמו…..

צילום מסך 2017‏.05‏.29 ב‏.14.04.40

למעלה צילום "בקרה" של נבדק, ולמטה מוחו של פלדון,
רואים שהפעילות של האזור הקדמי (כהה) פחותה יותר.

          השאלה הנשאלת בשלב זה היא איך פלדון, שעל הנייר פסיכופת, גדל, למד, פרח מקצועית ונהיה אזרח נורמטיבי?

             חוקר המוח התחיל לגבש עמדה בה נפגשות ביוכימיה והשפעת הסביבה. למעשה פלדון טוען שהמרכיב הביולוגי לא מספיק כדי להגדיר אופיו של אדם ושהדטרמיניזם סביבתי אף הוא, משפיע על התנהגותו.

זה מעניין, זאת אומרת שלחינוך יש השפעה. כמה מפתיע…

           ליפני הגילוי, פלדון חשב שגנטיקה קובעת את העתיד. הוא טוען שבדרך כלל "אנשים עם פעילות נמוכה באזור הזה של המוח (אונה מצחית) סוגים חסרי שליטה או סוציופתים".

פלדון מוסיף להסביר שמה שמנע ממנו לפעול כפסיכופת הינו קו התנהגות מסוים:

"עשתי במודע מה שנחשב כדבר נכון לעשות והקפדתי לחשוב יותר על רגשות האחר".

                  במילים אחרות: אמפטיה, אכפתיות ונמוסים, אף אם הם לא "טבעים"!

            אם שילוב הגן של הפסיכופת וארועים אלימים דבר מסוכן, השפעת חינוך נורמטיבית,  כמו שפלדון קיבל, הקפדת על קודי נימוס וחוקי חברה הופכים את הפסיכופת לפרו-חברתי.

עכשיו בואו נעזוב את כותלי מעבדת פלדון למגרשי ספורט.

"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר".

             ב2016, החליט בית הדין לבוררות הספורט (Court of Arbitration for Sport) לפסול את כל המשתתפים הרוסים בטענה שהם לוקחים סמים באופן שיטתי לשיפור בצועיהם. ב1988, בן ג'ונסון הקנדי הפך ל"נפסל המפורסם ביותר" אחרי זכיתו במדלית זהב בריצת   100 מטר (מול קרל לואיס האגדי) בעזרת "חומרים אסורים".

צילום מסך 2017‏.05‏.29 ב‏.14.04.53

בן ג'ונסון חוצה את קו הסיום, קרל לואיס (ימין) מסתכל עליו, המום.

בין 1999 ו2005 לאנס ארמסטרונג, רוכב האופניים, זכה כ6 פעמים ב "טור דה פראנס" אך התגלה כצורך סמים גם הוא עד כדי שנפסלו כל התארים שלו.

צילום מסך 2017‏.05‏.29 ב‏.14.05.03

לאנס ארמסטרונג ב"טור בפראנס, לובש את החולצה הצהובה של המוביל בתחרות.

לאור העובדות האלה נשאל שאלה:

למה, אם ה"אני מאמין" האולימפי הוא "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", לא ייעזרו הספורטאים בהתפתחות הרפואה?

     הרי אם קיימים חומרים שעוזרים להתאוששות השרירים אחרי מאמץ, או להגדלת מסת השרירים או להמרצת השרירים, למה שלא ישתמשו בהם כדי לרצות את האידאל האולימפי? הרי הרפואה באה לעזור איפה שהטבע לא בירך, היא באה לתקן באופן מלאכותי את המוגבלויות הגנטיות. מה רע בלקחת חומרים לשיפור בצועים?

נכון, השאלה מפריעה…

אז אשאל שאלה אחרת (עוד יותר מעצבנת).

      אם לא לגיטימי, לא מוסרי, לא חוקי, לשפר את הביצועים הגופנים בספורט, אם לא ראוי לזלזל במה שנתן הטבע ולעקוף המולד בדרכים מלאכותיות, אז איך ייתכן שילדינו המאובחנים בהפרעות קשב וריכוז הולכים לבית ספר כל יום על תרופות לשיפור ביצועים?

          השאלה לא תמימה. על פי מחקר של מומחי מרכז שניידר לרפואת ילדים ומחוז שרון שומרון של הכללית (סקר בו השתתפו כ-121 אלף ילדים ובני נוער בגילאי שש עד 18), בשנת 2007, 3.6% מהילדים בישראל לקחו ריטלין. ב 2011 כבר הוכפל מספרם – ועמד על  7% (כ11% בקרב הילדים היהודים).  ב־2014 המריא המספר ל־14.4% על פי נתוני משרד הבריאות (שהוצגו במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת). בין השנים 2007 ל־2013, נרשמה עלייה של יותר מ־300% בייבוא ריטלין וקונצרטה.

          אם נכון הדבר שישנה עליית מודעות בבעיית קשב ריכוז, ניתן לתהות אם באמת ישנו צורך ממשי שכל כך הרבה ילדים יקחו ברטלין.  נצטט כאן את יו"ר העמותה להתפתחות הילד ד"ר מיטשל שערץ שהגיב למחקר:

"….. מדובר מתוצאות מאוד מדאיגות: "העלייה בילדים צורכי ריטלין בתקופת זמן כל כך קצרה איננה הגיונית. לא סביר שכל כך הרבה ילדים בישראל זקוקים לטיפול תרופתי, גם אם הם סובלים מהפרעת קשב וריכוז. התחושה שלי היא שהיד קלה על המרשם, ועולה חשד שחלק מהרופאים לא עומדים בלחץ שמפעילים עליהם ההורים והמחנכים למצוא פתרונות קלים. ידוע במחקר העולמי כי הריטלין הפך מזמן לתרופה משפרת ביצועים ולא בהכרח לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. אני חושש שהתופעה הזו חודרת לעולמם של הילדים עם הגיל שהולך ויורד".

        לא אדון ביעילות ריטלין, ייתכן שהתרופה, כמו הסטרואידים שלוקחים כמה ספורטאים, כן מועילה (למרות שמחקר ענק שפורסם בBMJ בעל היוקרה מטיל ספק על כך). אכוון את הדיון למקומות אחרים.

1-מערכת מתאימה?

     לטענתי, הדרישה להכניס את כל הילדים לתוך מסגרת אחת מופרכת ומובילה את החברה למצבים פרדוקסלים.

בשם השיווייון שלכל אחד יש זכות לחינוך, מעלימים הבדלים מולדים, חברתיים, במילים אחרות, לא מקבלים את השונה. זה קצת מנוגד….

בספורט ישנן קטגוריות לפי מין (נשים, גברים), לפי משקל (כמו באגרוף למשל), לפי גיל, ואף לפי נכות. החברה עצמה ושוק העבודה מבדילים ביננו: פסיכומטרי, תיכונות, ראיונות עבודה, שכר, מקצוענות, תארים וכו'.

רק בבית ספר, שאמור להיות מקום בו מכינים את האזרח של מחר, מעמידים פנים כאילו לכולנו יש אותו הסיכוי… אבל ברור שאין לנו אותם הסיכוים. גופנית, שכלית, נפשית, חברתית אנו שונים, זה כל היופי שבאנושות.

צילום מסך 2017‏.05‏.29 ב‏.14.05.15

         ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיבים, היו, ליפני המהפכה התעשייתית נכס רב ערך למשפחותיהם. היו קמים מוקדם, עוזרים, מתרוצצים סביב ענייני העסק המשפחתי, עבודה בשדה ועוד.

בעידן שלנו, אותם הילדים מוסגרים שעות על גבי שעות וחסרי מימוש עצמי.

          האם ייתכן שמקום אחד בלבד, אחיד כל כך, יכול להיות גם מתאים לרבגוניות של האופיים וגם הכנה לריבוי התחומים ותפקידים שפוגשים בשוק העבודה? הדיון של בתי הספר המקצועים, או העדרם, עדכני מתמיד.

2- חוסר זמן לחנך?

בניגוד לאגדות, למשפחות, בעידן הקפיטליסטי, ולא תמיד זוג, יש יותר זמן לילד כך אומר מחקר של Melissa Milkie ושו' שפורסם ב Journal of Marriage & Family של אפריל 2015 . אם מבחינת כמות הרווחנו זמן, אכות הקשר הדרדרה.

צילום מסך 2017‏.05‏.29 ב‏.14.05.28
שיעור זמן בילוי שהורים עם ילדיהם לאורך השנים

         הילדים שלנו (אנחנו אנו) מבלים הרבה יותר זמן מול מחשב, טלפון, משחק (אקס בוקס וכו') מאשר לבלות יחד עם המשפחה. זמן שיחה, זמן אכות, זמן בו הילד יכול להתבונן בהורה שלו וללמוד ממנו להיות "גדול", פוחתים. פעם, קודי הנמוס, ההתנהגות, המנהגים המשפחתים היו עבורים מסביב לשולחן, או דרך מפגשים לא פורמלים בין כותלי הבית, מקום בו היה עוד אפשר להפגש. עכשיו לכל אחד הפרטיות שלו, הטלוויזיה שלו, המחשב שלו, המרחב שלו. הנרקציסטיות הקפיטליסטית גרמה לקצר תקשורתי בחיק המשפחה. תרבות הארוחות המשפחתיות גם נעלמה לטובת האוכל כל בכל מקום ובכל עת. ארוחה אינה כבר זמן מפגש. מסקר של שירותי בריאות קופת החולים הכללית (2006) ניתן ללמוד כי 40% מהמשפחות הישראליות מקיימות, במקרה הטוב, ארוחה אחת משותפת בשבוע, בדרך כלל בימי שישי. 20% מהמשפחות ויתרו לחלוטין על קיומן של ארוחות משפחתיות משותפות.

         פרופסור עמוס רולידר, מומחה בחינוך טוען במהלך ארוחה חולקים חוויות ומעבירים מסרים. תרבות השולחן מאפשרת לפתח כמה תכונות חברתיות. כך לשבת לאכול ביחד זה גם:

                    1. ללמד את הילדים מיומנויות שיחה, הקשבה והתעניינות באחר.

                    2. לשמוע מהילדים על מצוקות וקשיים שהם חווים מחוץ לבית.

              3. לשוחח על נושאים חינוכיים חשובים במצב רגיעה ולא בעקבות או בזמן אווירה מתוחה ובמצבי משבר.

                   4. ללמוד לנהל ויכוח תוך שמירה על תרבות דיבור וכבוד לזולת ואף להתנסות בכך.

                   5. לפתח התחשבות ונשיאה משותפת בעול (הכנה, פינוי הכלים וסידור המטבח).

            שיעור הגרושין גם מקשה על המצב הרגשי של כמה ילדים ומוביל לאי שקט נפשי שכמובן בא לידי ביטוי בחברה. בישראל, ב2011, 107000 מהמשפחות הן משפחות חד-הוריות (גדלה של 20% לעמת 2000) והן 6% מכלל המשפחות בישראל. בין 2002 ל2014 שיעור הגרושין עלה ב32% כאשר בשנה 2014 כ14000 גרושים נחשבו.

             אז אם נכון שיש שיעור מסויים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, החברה שלנו ומורכבותה לא מאפשרת להעניק להם מה שהם צריכים, או שאנו כבר לא רגילים להעניק להם מה שהם צריכים (נוכחות, סמכות, גבולות, זמן). אז רטלין נשמעת פתרון מאוד נוח.

         כבר ציינתי זאת, יעילותה ותועלתה של רטלין לא נושא כאן, כמו שיעילות שסטרואידים או הורמונים לא נושאי בספורט.

       אם אני נמוך קומה, האם סביר שארצה לפתוח בקריירה בכדורסל? אם אין לי גמישות כתפיים ובעל דחיסות שרירית גבוהה, האם אהיה אלוף שחייה? אם אני 1.90 האם אוכל לזכות באליפות התעמלות קרקע כלשהי?

        כמו שישנם נתונים גופניים, וישנם נתונים קוגניטיביים, ישנם גם מרכיבים רגשיים וכן הלאה. זו עובדה, אנחנו שונים. אז האם אנחנו חייבים למחוק את הבדלים או שמוטב ללמוד להתקיים איתם? הפחתת ההבדלים ושיפור הנתון הטבעי (לא מודבר פה בטיפול, שלמעשה נועד להחזיר את הגוף לנורמה שלו), בצורה כימית, גנטית, יכולים להחשב כאאוגניקה (תפיסה שנוטה לשיפור המין האנושי שלעתים קרובות בהיסטוריה הובילה לבעיות מוסריות).

     שוב, אני לא מתנגד לרטלין, למקרים מסוימים ונקודתיים זה פתרון מעולה. אבל האם ראוי לתת לכל ילד מאובחן רטלין ולפעמים לתקופה ממושכת? אני חושב שיש לזה השלכות:

               -ראשית זה לתת לו תחושה שמי שהוא זה לא בסדר.

           -שנית, המסר החברתי הוא שלהשתמש בחומרים כימיים כדי להתעלות על הטבע דבר מקובל. זה נוגד את כל המסרים החינוכיים האחרים.

           – לקחית תרופה באופן תמידי מונע מהאדם לגלות את עצמו, לפתח את היכולות להסתגל, למצוא את מה מתאים לו. הרי בהשפעת התרופה, הוא חיי בהשליה שהוא "מתאים". זה נוגד העיקרון הפילוסופי של סוקרטס "הכר את עצמך".     

לסיכום:

      דרך הדוגמא של פלון גילינו שאפילו אם הנתונים הגנטיים מצביעים על נטייה התנהגותית מסוימת, אסור לשלול את השפעת הסביבה והחינוך. כך גם מוסר ההשכל של הסרט העתידני המרתק גטקה של אנדרו ניקול בו הגיבור (Ethan Hawke), שלא נולד על פי הנדסה גנטית, כפי שנהוג בחברה בה הוא חי, מנסה להיות טייס כנגד הדטרמיניזם הגנטי. כמו כן אם ספורט באופן כללי מעודד כל אחד להשיג השגים על פי הנתונים הטבעיים והנתונים הסביבתיים שלו, ואוסר שימוש בסמים, יש לתהות למה החברה כן מעודדת עזרה כימית למען השגת מטרות. האם הדבר רצוי ומוסרי? השאלה פתוחה. כמו כן יש לחשוב על פתרונות מערכתיים שפחות דוחפים לאחידות האופיים והתנהגויות ויותר לקבלת השונות. המסרים של משרד החינוך למען השיווין לא צריכים לפגוש מערכת שמוחקת את ההבדלים ולא מקבלת את שונה.

ביבליוגרפיה:

Fallon, J. (2013). The Psychopath Inside: A Neuroscientist's Personal Journey into the Dark Side of the Brain, Penguin Group USA.

Fallon, J. How I discovered I have the brain of a psychopath, The Guardian, june 3, 2014.

Milkie, Melissa A., Nomaguchi, Kei M., Denny  Kathleen E., “Does the Amount of Time Mothers Spend With Children or Adolescents Matter?Journal of Marriage & Family 77 (April 2015): 355-72. DOI:10.1111/jomf.12170

Methylphenidate for attention-deficit/hyperactivity disorder in children and adolescents: Cochrane systematic review with meta-analyses and trial sequential analyses of randomised clinical trials BMJ 2015; 351 doi: https://doi.org/10.1136/bmj.h5203 (Published 25 November 2015) BMJ 2015;351:h5203, http://www.bmj.com/content/351/bmj.h5203

תוך 4 שנים: הוכפל מס' הילדים שנוטלים ריטלין, Ynet, ה26.02.2013.